בדיל הזול

"פובידיליה" הוא סרט מבטיח שדן באפשרות ההתבודדות המוחלטת, אבל העלילה שלו פשוט לא מספיק מעניינת בשביל לסחוב אותו עד הסוף. דני סגל אוהב להיות בבית

בדיל הזול | רשת 13

האפשרויות הבלתי מוגבלות של העידן הרקוב והעצל בו אנו חיים, גרמו ללא מעט אנשים לשקול ברצינות את האופציה של לא לצאת מהבית. הרי סקס, אוכל, בידור וחברה, זמינים לחלוטין דרך כל מדיה שנבחר, יגיעו עד מפתן הבית ויכנסו בלי לדפוק לו רק נבקש. עמוק בפנים מה שכולנו רוצים זה קצת שקט ושלווה, ומה יכול להיות שליו יותר מבהייה קטטונית במסך הטלוויזיה תוך שקיעה איטית אך בטוחה עמוק יותר ויותר אל תוך הכורסה? ועבודה? גם לעבוד אפשר מהבית בימינו. הביקורת הזו עצמה נכתבת על ידי מבקר מאוזן לחלוטין עטוף בשמיכת פוך. אבל אז אנחנו נזכרים בציוץ הציפורים, באוויר הצח, בחוף הים ובחומוסיה שנסגרת באחת וחצי ולא עושה משלוחים, ומוותרים על הרעיון.

"פובידיליה”, סרטם של יואב ודורון פז, שעלה סופסוף להקרנות מסחריות לאחר סיבוב פסטיבלים מקיף (טורונטו, חיפה, ירושלים, ברלין), עוסק באדם שמימש את הפנטזיה הזו. מול עינינו, קורם החלום האסקפיסטי עור וגידים. עופר שכטר, סוג של בוב גלדוף עכשווי, מגלם את גיבור הסרט נטול השם (להלן - שכטר), שברזון מקסימלי וחולניות גבוהה, פשוט חי את חייו בין כתלי ביתו. מלבד חתול אפרפר ומתווך דירות תימהוני שמגיע לבקר מדי פעם, שכטר מנותק לחלוטין מן העולם החיצון.

שכטר מקיים מערכת יחסים וירטואלית עם נערת ליוויי דו מימדית בשם ג'סיקה, עובד כמתכנת מביתו, מחובר באינפוזיה לטלוויזיה 24 שעות ביממה, ומרשה לעצמו מדי פעם לצאת לגינת ביתו המגודרת. והשקיעות היפות שבחוץ? לדבריו במציאות זה תמיד פחות יפה: "תמיד קר מדי או חם מדי או שאתה דורך על חרא" אבל שני שינויים מאיימים על שגרתו הקדושה של המתבודד מאותגר השיזוף. האחד הוא צוו פינוי מדירתו השכורה המוגש לו אחר כבוד על ידי ידידיה המתווך. השני הוא בחורה חמודה בשם דניאלה (אפרת בוימולד) שנכנסת לחייו במפתיע ומנסה לנהל עמו רומן. די מהר הופכים חייו הממושטרים של שכטר למאבק איתנים על שימור סגנון החיים הביזארי שלו.

התסריט? משונן חלקית

הפזים עושים עבודה טובה בבימוי, צילום ועיצוב. דירתו של שכטר הופכת מחילתית למדי דרך תקריבים קיצוניים, תאורה אקספרסיבית, ועבודת תפאורה מופתית. הטלוויזיה הנוכחת תמיד, שכל התוכניות המופיעות בה צולמו במיוחד עבור הסרט, משמשת את הבמאים שוב ושוב על מנת להעיר הערות משעשעות לגבי הסיטואציות הדרמטיות. כך נעצרים לפתע הדמויות על המרקע ובוהות בשכטר בביקורתיות בזמן שהוא מאזין בקומפולסיביות למעשיה של בוימולד בשירותים. קולו של שכטר, שמגיח בפתאומיות מדי פעם בשביל לקריין ברקע, מיותר אמנם, אבל המוזיקה האלקטרונית והמנוכרת מצוינת. שכטר ובוימולד מצליחים להיות פחות או יותר אמינים רוב הזמן.

אבל ככל שהסרט מתקדם נדמה שהוא הולך ומתרחק מהרעיון המקורי שלו, ומהדברים שהופכים אותו למעניין. די מהר מתגלה שההחלטה של שכטר לכלוא את עצמו בבית נובעת מאגרופוביה קיצונית, ולא רק מבחירה מודעת. הוא היה אדם רגיל לכל דבר, עד שהתקף חרדה קיצוני, אותו הוא עצמו פרש כהתגלות, גרם לו לשנות את דרכיו. ואחרי שהצופה מתרגל לסיפור החדש, קורה עוד שינוי. מסתבר שאמו של שכטר, שסבלה מדיכאון, הזניחה אותו מול הטלוויזיה בילדותו, ואביו מת כשהיה בגיל צעיר. "ביל קוסבי" עונה שכטר כששואלת אותו דניאלה מי בעצם גידל אותו.

הסרט היה אפקטיבי יותר לו הוא היה מתייחס ברצינות יותר לאופציה, הריאליסטית לחלוטין בימינו אלו, אותה דמותו של שכטר מייצגת, במקום להתדרדר למחוזות חוסר השפיות, המוכרים לעייפה מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. וגם כשלעצמו השיגעון של שכטר לא אמין, מכיוון שהסרט לא מכריע לגבי מקורותיו. חשיפת יתר לטלוויזיה? אובדן ההורים? אגרופוביה? פחד מקשר? נדמה כאילו כל סיבה אפשרית למצבו של הגיבור מופיעה בסרט, כשבעצם הסיבה ברורה לחלוטין עוד לפני שהסרט מתחיל. כאמור, כל אחד יכול לדמיין את עצמו במצב הזה, וההחלטה להפוך את שכטר למקרה קליני הופכת אותו לפחות מעורר הזדהות.

למרות המגרעות התסריטאיות בכל זאת הסרט הוא הישג מבחינת רמת ההפקה והתעוזה של היוצרים, והסוף הרומנטי של הסרט מצליח בסופו של דבר להוציא את הצופה מן האולם מחויך, ופחות או יותר מסופק. אבל קשה להתחמק מתחושת ההחמצה המלווה את החוויה. הסרט גורם לצופה להאמין שהוא עומד לקבל סיבה טובה לצאת מהבית כל בוקר לאחר המסע במסדרונות האפלים של ההתבודדות והניתוק. אבל האחים פז, או אולי הסופר יזהר הר-לב, שעל ספרו מבוסס הסרט, לא השכילו להתמודד עם הנושא הראוי אותו הם מעלים, ובמקום להפוך את הסיטואציה של שכטר לפחות מושכת, הם הפכו את הגיבור לפחות מעורר הזדהות, ופחות אמין.