בדיל הזול

"פובידיליה”, סרטם של יואב ודורון פז, שעלה סופסוף להקרנות מסחריות לאחר סיבוב פסטיבלים מקיף (טורונטו, חיפה, ירושלים, ברלין), עוסק באדם שמימש את הפנטזיה הזו. מול עינינו, קורם החלום האסקפיסטי עור וגידים. עופר שכטר, סוג של בוב גלדוף עכשווי, מגלם את גיבור הסרט נטול השם (להלן - שכטר), שברזון מקסימלי וחולניות גבוהה, פשוט חי את חייו בין כתלי ביתו. מלבד חתול אפרפר ומתווך דירות תימהוני שמגיע לבקר מדי פעם, שכטר מנותק לחלוטין מן העולם החיצון.

התסריט? משונן חלקית

הפזים עושים עבודה טובה בבימוי, צילום ועיצוב. דירתו של שכטר הופכת מחילתית למדי דרך תקריבים קיצוניים, תאורה אקספרסיבית, ועבודת תפאורה מופתית. הטלוויזיה הנוכחת תמיד, שכל התוכניות המופיעות בה צולמו במיוחד עבור הסרט, משמשת את הבמאים שוב ושוב על מנת להעיר הערות משעשעות לגבי הסיטואציות הדרמטיות. כך נעצרים לפתע הדמויות על המרקע ובוהות בשכטר בביקורתיות בזמן שהוא מאזין בקומפולסיביות למעשיה של בוימולד בשירותים. קולו של שכטר, שמגיח בפתאומיות מדי פעם בשביל לקריין ברקע, מיותר אמנם, אבל המוזיקה האלקטרונית והמנוכרת מצוינת. שכטר ובוימולד מצליחים להיות פחות או יותר אמינים רוב הזמן.

הסרט היה אפקטיבי יותר לו הוא היה מתייחס ברצינות יותר לאופציה, הריאליסטית לחלוטין בימינו אלו, אותה דמותו של שכטר מייצגת, במקום להתדרדר למחוזות חוסר השפיות, המוכרים לעייפה מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. וגם כשלעצמו השיגעון של שכטר לא אמין, מכיוון שהסרט לא מכריע לגבי מקורותיו. חשיפת יתר לטלוויזיה? אובדן ההורים? אגרופוביה? פחד מקשר? נדמה כאילו כל סיבה אפשרית למצבו של הגיבור מופיעה בסרט, כשבעצם הסיבה ברורה לחלוטין עוד לפני שהסרט מתחיל. כאמור, כל אחד יכול לדמיין את עצמו במצב הזה, וההחלטה להפוך את שכטר למקרה קליני הופכת אותו לפחות מעורר הזדהות.

למרות המגרעות התסריטאיות בכל זאת הסרט הוא הישג מבחינת רמת ההפקה והתעוזה של היוצרים, והסוף הרומנטי של הסרט מצליח בסופו של דבר להוציא את הצופה מן האולם מחויך, ופחות או יותר מסופק. אבל קשה להתחמק מתחושת ההחמצה המלווה את החוויה. הסרט גורם לצופה להאמין שהוא עומד לקבל סיבה טובה לצאת מהבית כל בוקר לאחר המסע במסדרונות האפלים של ההתבודדות והניתוק. אבל האחים פז, או אולי הסופר יזהר הר-לב, שעל ספרו מבוסס הסרט, לא השכילו להתמודד עם הנושא הראוי אותו הם מעלים, ובמקום להפוך את הסיטואציה של שכטר לפחות מושכת, הם הפכו את הגיבור לפחות מעורר הזדהות, ופחות אמין.