בלר שלם
למרות שהוא לא מחדש דבר אינפורמטיבית, "No Distance Left To Run", הסרט התיעודי על בלר, מצליח לתמצת את היופי, את הטוטאליות ואת המסירות שבלהקת הבריטפופ המכוננת
למרות השם הרע שיצא להופעות איחוד של הרכבים חשובים, האיחוד של בלר בקיץ האחרון היה אחד הרגעים המוזיקליים המרגשים של העשור החולף. מה שהתחיל בסדרת הופעות שנמשכו על פני כמה ימים, כשבסופן שתי הופעות ענק בהייד פארק שבלונדון, בישרו כמה הלהקה עצומה מכל בחינה, איפשרו לה לשחזר את השיא שלה ולבחור אם להמשיך הלאה או לעצור כאן. הם בחרו להפסיק, יש פסגות שניתן להגיע אליהן רק פעם אחת - וטוב שמגיעים אליהן בגיל ארבעים ולא שישים, אחרת זה מרגיש מצ'ומקמק.
אם כך, לא לגמרי מוזר, שהשם שנבחר לסרט הדוקומנטרי שמגולל את קורות להקה מהיווסדה, עד לפירוק, ומשם לאיחוד הרגעי, הוא "No Distance Left To Run", על שם שיר מתוך האלבום "13" שיצא בשנת 1999. גם אם חברי בלר מצליחים בכלל לחשוב על משהו יותר מדהים מאותו קיץ, לא בטוח שהם בכלל מסוגלים לעמוד בזה, שלא לדבר על לרוץ הלאה.
הסרט, שכולל ראיונות מתקופת האיחוד כשהם עטופים במגוון קטעי ארכיון של הלהקה, מצליח לשחזר במדויק את ההיסטוריה שלה: הפריצה והצלחת האלבום הראשון, סיבוב ההופעות המחריד בארצות הברית, ימי הזוהר של הבריטפופ, הסכסוך עם אואזיס, האופי הבעייתי של גרהאם קוקסון והפירוק. כל הסיפור מגיע מפיהם של חברי הלהקה, אין פרשנות חיצונית, וכל אחד מהארבעה מגולל את ההתרחשות מהצד שלו. בצורה כזו אנו זוכים לשמוע גם את קוקסון ודייב ראונטרי, גיטריסט ומתופף מופנמים למדי, שבכל סיטואציה אחרת היו נבלעים בצילם של אלברן ואלכס ג'יימס.
הממלכה המתאחדת
למרות האיזכורים הבלתי נמנעים לאואזיס ולפריחה של המפלגה הליברלית באנגליה, שני נושאים בלתי נפרדים מהסיפור של בלר, לא מדובר בסרט על בריטפופ או על הסצנה המוזיקלית של אותה תקופה, אלא בתיעוד חשוב של כמה מהנפשות שהיו אחראיות לאיך שהיא נראתה.
ברמה האינפורמטיבית, "No Distance Left To Run" כמעט ולא מחדש כלום, לא עבור מי שיודע להשתמש בויקיפדיה, ובטח שלא עבור מעריצים מושבעים. עם זאת, הוא מביא פרספקטיבות מעניינות, פסיכולוגיות בעיקר, על יחסי הכוחות בלהקה, ומתמקד בעיקר במתיחות בין אלברן לקוקסן, הפחד מכשלון, והרצון, לאחר תקופה מסויימת של שחיקה ורפיטטיביות "ליצור שוב מוזיקה שתלהיב אנשים". מההמשכיות בעריכה של הווידויים שמעניקים חברי הלהקה, כל אחד בנפרד, אפשר לחשוב שכל האיחוד הזה נערך לא רק עבור האנשים, כל האנשים שהפכו את הייד פארק לפארקלייף, אלא מעין תרפיה עבור עצמם, לאחר שבמשך שנים לא הצליחו להיפתח מספיק אחד בפני השני, עד שהכל התפרק.
בסיום ההופעה בגלסטונבורי, אלברן התיישב על קצה הבמה ובכה. ברקע הוא נשמע אומר שההופעה הזו היתה אחד הרגעים היפים והמרגשים בחיים שלו. אפשר להבין אותו - עם אלפי ידיים מורמות אל על, אלפי אנשים ששרים איתו מילה במילה, מתרגשים בכזו צורה שלחץ הדם שלהם עולה, צורחים עד שהגרון שלהם נשרף ומנסים ללכוד במבט שלהם כל תנועה. שתי ההופעות בהייד פארק טעונות לא פחות, 50 אלף אנשים נכחו בכל אחת מהן, הפכו את האיזור לכר דשא אנושי, מבני נוער שלא נולדו כשיצא האלבום הראשון, ומבוגרים שיכולים להיות ההורים של חברי הלהקה - הם היו שם שעתיים בשנת 2009 שהפכו למערבולת זמן שהחזירה ל-1995.
להרבה אנשים יש נטיה לקדש הופעות כאלו בצורה כמעט דתית, להגדיר את האירוע כטקס ואת המעריצים כמאמינים. תשכחו מזה, טקסים הם מאופקים ושקריים, האיחוד הזה, לעומתם, היה הדבר האמיתי. בצילום של 100 פריימים לשניה שיוצרים סלואו מושן שיגרום לכם לזכור כל רגע, כל טיפת זיעה על המצב של דיימון אלברן וכל בקבוק שתיה שנזרק מהקהל, אין דרך טובה יותר לסגור את הפרק הזה בקיום של בלר.
הייתי שם, ואני ממש מקנא בעצמי.
Blur - No Distance Left To Run / הליקון