אין בגטים בגטו

לרוב, הדרך החכמה לספר סיפור קשה או מזעזע, היא דווקא בעדינות. אם רוצים לספר עד כמה תאונת דרכים, למשל, היא דבר מחריד, עדיף לעשות זאת באמצעות סיפור חייהם של הקורבנות, ולא באמצעות תמונות זוועה פורנוגרפיות של איברים מרוטשים. מבין שתי אפשרויות אלו, "פרשס", סרט על נערה אמריקנית שחורה, בוחר בדרך הקלה והגסה. זהו אמנם לא סיפור על תאונה קטלנית, אבל הגיבורה שלו היא אחת הדמויות האומללות והמוכות ביותר שנצפו בשנים האחרונות על מסכי הקולנוע, והסרט לא חוסך מצופיו פרט אחד מסיפור חייה המחריד. למעשה, לא נותר הרבה מקום על המסך למשהו פרט לאומללות מזוככת, זוועה מתמשכת ובלתי פוסקת לאורך שעתיים של פורנוגרפיית עוני והתעללות במשפחה.

פרשס (גבוריי סידיבי) הוא שמה של הנערה, בת 16 ששוקלת כ-150 קילוגרם, ומתגוררת בשכונת מצוקה בניו יורק. אם זה נשמע אומלל מספיק בפני עצמו, אין לכם מושג מה מחכה לכם: פרשס נאנסה על ידי אביה מאז ילדותה, וילדה לו את בתה הראשונה בגיל 13. התינוקת נולדה עם תסמונת דאון, ולכן נקראה "מונגו" (כי היא מונגולואידית), ונמצאת ברשותה של סבתה. אביה של פרשס המשיך לאנוס אותה גם אחרי כן, ובתחילת הסרט היא בהריון עם ילדה השני מאביה. פרט לכך, אימה מכה אותה ומתעללת בה התעללות מתמשכת ומחרידה. חייה הקשים לא השאירו לפרשס הרבה פנאי להשקעה בלימודים, כך שנוסף על הכל, היא גם אנאלפביתית ודחויה חברתית. אגב, אם חשבתם שגרוע מזה לא יכול להיות, אז שימו לב שזוהי בסך הכל הנקודה בה העלילה מתחילה - מכאן והלאה מצבה של פרשס מתדרדר, והופך גרוע בהרבה.

הסרט עוסק, כמובן, גם סיפור על היחלצות מהעוני, האלימות והזווע, אבל המקום המשני והמצומצם שהוא מקצה לתקווה או לגאולה, משאיר תחושה שמצגת הזוועה היא עיקרו ולבו של הסרט. הוא בא להציג בפני הצופים את התחתית של התחתית, את המקום הגרוע ביותר שאדם יכול להגיע אליו. במאמץ הבלתי נלאה הזה לשלוח אגרוף אחר אגרוף לעבר בטנם הרכה של הצופים נוצרת התחושה כי הגיבורה היא לא קורבן ההתעללות היחיד, והצופים הם קורבן לא פחות ממנה. בשלב מסוים לא נותרת ברירה אלא להתנתק רגשית מהסרט, וכל עוצמה ראשונית שאולי הייתה בו מתנדפת ונעלמת.

"פרשס" זכה לפרסום רב בעיקר בזכות המפיקה שלו (אופרה ווינפרי, ממליכת המלכים בעולם התרבות והבידור האמריקני) והתבלט עוד יותר לאחר שזכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס האחרון. חרף המגרעות, יש בו גם צדדים אפקטיביים שמשחקים לטובתו: בראש ובראשונה, הליהוק והשחקנים. הבחירה בגבוריי סידיבי, שחקנית חסרת ניסיון ששוקלת 150 קילוגרם, היא לא מובנת מאליה, והיכולות שלי דניאלס, הבמאי מצליח להוציא ממנה מרשימות למדי. דניאלס היה מלהק בעברו והדבר ניכר היטב - כל שחקני המשנה, ללא יוצא מהכלל, מבריקים בתפקידיהם. הדבר כולל את ליהוקם המפתיע של הזמרת מריה קארי כעובדת סוציאלית יהודיה,והזמר לני קרביץ כאח רפואי במחלקת היולדות. נוסף עליהם, השחקנית המגלמת את אמה של פרשס, קומיקאית אמריקאית בשם מוניק, מצליחה לשחק את הדמות המפלצתית באופן מעורר השתאות.

תצוגות המשחק המרשימות הן מה שמעורר תקווה בתחילת הסרט. עם זאת, לאחר זמן מה, המלודרמטיות והפורנוגרפיה הרגשית משתלטות על המסך. יש בכך משהו לא נעים, בלשון המעטה. למלודרמה אלימה ומזעזעת יש אמנם כח משיכה משלה, מהסוג שלא מאפשר לנו להתיק מבטנו מתאונת דרכים קטלנית; אבל מי שמחפש מורכבות רגשית, או אפילו מסר, לא ימצא אותם ב"פרשס".