טפו עליך, ניו יורק

הפרטים היבשים: "אוהב אותך, ניו יורק", באנגלית "New York, I Love You", פרויקט רב-משתתפים בהמשך ל-"Paris, je t'aime" מ-2006. גם הפעם, כל במאי קיבל יום אחד לצילומים ושבוע לעריכה, כאשר כל קטע אמור לשקף את החיים בשכונה אחרת בתפוח הגדול.
ארה"ב/צרפת, 2009. 103 דק'.

במאים: פטיח אקין ("בקצה גן עדן"), ייבן אטאל ("אשתי השחקנית"), האחים יוז ("ממעמקי הגיהנום"), שונג'י יוואי, וון ג'יאנג, ג'ושוע מרסטון ("מריה הלבנה"), מירה נאיר ("סאלם בומביי"), ברט רטנר ("שעת שיא"), רנדל בלסמאייר, שקאר קפור ("אליזבת"), נטלי פורטמן (ניסיון ראשון כבמאית). גם סקרלט ג'והנסון ואנדריי זביגניטסב ("השיבה") ביימו פרקים, אך אלו נגנזו.

שחקנים: תנשמו עמוק - ברדלי קופר ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"), נטלי פורטמן, שיאה לבוף ("רובוטריקים"), כריטינה ריצ'י ("משפחת אדאמס"), אית'ן הוק ("יום אימונים מסוכן"), אורלנדו בלום ("שר הטבעות"), היידן כריסטיאנסן ("מלחמת הכוכבים"), מגי קיו ("משימה בלתי אפשרית 3"), אנטון ילצ'ין ("סטארטרק"), ריצ'ל בילסון ("או.סי"), רובין רייט פן ("הנסיכה הקסומה"), ג'ון הארט ("הנוסע השמיני"), גיימס קאן ("הסנדק"), דריאה די-מטאו ("סופראנוס"), כריס קופר ("אדפטיישן"), אנדי גרסיה ("הבלתי משוחדים"), אלי וולאך ("הטוב הרע והמכוער"), קלוריס ליצ'מן ("הצגת הקולנוע האחרונה"), ג'ולי כריסטי ("דוקטור ז'יוואגו") ואחרים.

מה הסיפור? אסופת סיפורים קצרים על אהבה שמתרחשים כולם בעיר הכי נפלאה בעולם: מתלמיד תיכון (ילצ'ין) שלבו נשבר רגע לפני נשף הסיום, דרך צעירה חרדית (פורטמן) שמתכוננת לחתונה בשידוך, ועד זוג קשישים (וולאך וליצ'מן) שמטיילים בקוני איילנד.

במשפט אחד: "סיפורי ניו יורק" פוגש את "אהבה זה כל הסיפור" פוגש כל פרויקט שת"פ מפוקפק בין בתי-ספר לקולנוע.

אז למה כן?
הקטע של האחים יוז עם ברדלי קופר ואדריאנה מה"סופראנוס" הוא היחיד שקצת מעורר עניין (כלומר: מחרמן). ילצ'ין חמוד כרגיל, אית'ן הוק סבבה בפרפראזה אינטליגנטית על "לפני הזריחה" ולפורטמן יש דיאלוג אחד טוב עם איזה הודי.

ולמה לא?
כי הבמאים האלה הצליחו לעולל פה את מה שוודי אלן, סקורסזה וספייק לי לא הצליחו לעשות במשך 40 שנות קולנוע: להפוך את ניו-יורק לקלישאה. האווירה הכללית סטודנטיאלית ודלת-תקציב. חלק מהעלילות מביכות למדי. כאילו שהז'אנר הזה של פרויקט מיוחד עם הרבה במאים לא מספיק מעצבן בזכות עצמו, היו חייבים לחבר אותו עם הז'אנר העוד יותר מעצבן של סרט עם מלא סיפורים קטנים שמשתלבים זה בזה (רק אלטמן ז"ל ידע לעשות כאלה).

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: רומנטיקה ויומרנות. סרט לבנות מרגיזות.

הדייט שתקע אותי: אפשרי בהחלט לדייט, אם אתם יודעים מראש ששניכם אוהבים רומנטיקה ויומרנות. ושיהיה בהצלחה עם זה, אה?

מדד הזיקפה: כאמור, די-מטאו הסקסית מטונפת מתמיד וזה נעים. גם מגי קיו די לוהטת, גב' שון פן מפתיעה במונולוג מגרה ובלייק "גוסיפ גירל" לייבלי מגיחה לשני שוטים מלבבים אבל בהיעדר עירום מפורש או סקס ממשי המדד נותר נמוך.

דם על הידיים: אין זכר לכנופיות הרחוב מ"סיפור הפרברים", לגנגסטרים של "החבר'ה הטובים" או לאסון התאומים. ניו יורק ע"פ הסרט היא מקום בו הפשע האלים ביותר הוא עישון סיגריה על המדרכה מחוץ למסעדה.

האורך דווקא כן קובע: 103 דקות – קצר באופן מפתיע ליצירה מהסוג הזה. סחטיין על האיפוק.

בוטום ליין: איך אמר המשורר? "New York, I love you but you're bringing me down".