דגל לבן

בעוד כחודש, חמישה סרטים מרחבי העולם יתחרו על פרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר, ביניהם "עג'מי" הישראלי. פרשנים נותנים לו סיכוי טוב, אבל על מנת לזכות בפסלון המוזהב, הוא יצטרך להתגבר על הפייבוריט, מתמודד במשקל כבד בשם "סרט לבן". עד כמה הוא כבד? מעבר למשקל ההתחלתי הלא-מבוטל שמעניק לסרט שמו של הבמאי, מיכאל הנקה, הסרט מגיע להתמודדות עמוס בפרסי דקל הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, גלובוס הזהב האמריקני לסרט הטוב ביותר; והסרט הטוב ביותר בתחרות האקדמיה האירופאית. יותר מכך, כל הפרסים והתשבוחות מגיעים לו, בצדק גמור.

"סרט לבן" מספר על כפר צפון-גרמני מבודד וציורי בתחילת המאה העשרים, הכולל בתים קטנים ונאים, תושבים מהוגנים ומנומסים וילדים בלונדינים בעלי פני מלאך. עם זאת, הסרט ספוג באלימות נסתרת, ונפתח באירוע בו רופא הכפר נפצע קשה בתאונת רכיבה לאחר שסוסו מועד על חבל שנמתח לפני הכניסה לביתו. משם והלאה מתגלים עוד אירועים אלימים בכפר, חלקם כנגד ילדים קטנים ותמימים, מבלי שיתגלו הפושעים שביצעו אותם. במקביל, אנו לומדים להכיר את האלימות השקטה העצורה בחברה הכפרית-גרמנית עצמה, כפי שהיא מתבטאת ביחסים המתוחים והחנוקים בין המעמדות השונים, בין גברים לנשים ובין אבות לילדיהם.

האלימות בסרט מעולם לא קיצונית, ובוודאי שלא מגיעה לקרסוליה של האלימות הגרפית בסרט הוליוודי ממוצע על רוצח סדרתי, למשל, אבל עם זאת, היא מטרידה ומפחידה פי כמה. יש בה משהו חי, ובניגוד לאלימות החיצונית והמוקצנת של מותחן הוליוודי, זו אלימות שנובעת מבפנים – מתוך הקהילה, מתוך המשפחה מתוך הנפש האנושית עצמה. לא תראו ב"סרט לבן" ראשים ערופים או בניינים מתפוצצים, אבל סצנה אחת בה ילד קטן מחפש את אחותו הגדולה בבית חשוך באמצע הלילה עשויה להטריד אתכם פי כמה וכמה.

שורש הרוע של 1939

מיכאל הנקה הוא אחד הבמאים הגדולים של דורנו. סרטיו ("משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "מחבואים") הם אתגרים אסתטיים ואינטלקואליים מרשימים על נושא האלימות והשליטה, אך אם עד עתה היו בעיקרם סרטים קאמריים על היחסים בין אדם לחברו, ב"סרט לבן" הנקה לראשונה עוסק באופן ישיר וברור ביחסים בין אדם לחברה. יותר מזה, הוא חוקר באופן אמיץ וכנה את הרוע המוחלט, כפי שהתגלה בשתי מלחמות העולם שיזמה גרמניה, וששיאן בזוועות מלחמת העולם השניה. הנקה בא להראות באופן חד ומדויק ששורשי הרוע והאלימות המדיניים, הפוליטיים והדתיים מקורם בבית פנימה. פרוסיה המיליטריסטית של מלחמת העולם הראשונה וגרמניה הנאצית של השניה לא צמחו משום מקום. הן ינקו לשובע מתרבות גרמנית פטריארכלית, אוטוקרטית, אלימה וחונקת, וזו מוצגת בסרט בחיי היום-יום הבנאליים של הכפר הגרמני המושלם, לכאורה.

היטלר, כידוע, לא עלה לשלטון בכוחות עצמו, אלא נתמך על ידי מיליוני גרמנים. עשרים שנים לפני כן, מיליונים הריעו בשמחה (!) כשגרמניה נכנסה לתוך מלחמת העולם הראשונה, העקובה מדם. מה גורם לבני אדם לתמוך בכזו חדווה ברוע מאורגן, בשחיטה המונית? הנקה מנסה לתת תשובה על מקורות הרוע האנושי, ולמרות גודל המשימה שלקח על עצמו, לעתים נדמה שהוא מצליח לגעת באמת. הוא אמנם לא מעניק לצופים תשובות מיידיות וקלות לעיכול, הוא מעניק להם מתנה הרבה יותר יקרה: הוא מעורר בהם שאלות. שאלות עקרוניות אלו מתרוממות מעבר לשאלת הרוע הגרמני, והופכות להיות שאלות אוניברסליות על הרוע של החברה האנושית כולה. כידוע, גרמניה לא היתה המדינה היחידה בה ההמון הריע לדיקטטור צמא דם, ולא היתה המדינה היחידה בה אזרחים פשוטים שמחו וצהלו לקראת מלחמת שולל רצחנית בה נהרגו לשווא חבריהם, בני ביתם או הם עצמם.

כמו בסרטיו הקודמים, גם בסרט זה ניכר מגע ידו של אמן השולט שליטה מוחלטת באמצעי המבע העומדים לרשותו. הסרט מציג את נופי הכפר הגרמני בשחור לבן אסתטי ומדוייק, שצולם על ידי כריסטיאן ברגר (המועמד לאוסקר גם הוא), ושמזכיר את הצילום המופלא של תור הזהב של השחור-לבן האירופאי, בימיהם של אינגמר ברגמן וצלמו סוון ניקוויסט. אין שוט אחד שאינו במקומו, אין צליל מזויף בפס הקול ואין ג'סטה מיותרת או הבעת פנים מוגזמת של אף אחד מהשחקנים. "סרט לבן" הוא יצירה קולנועית מרשימה ומטלטלת, של במאי-אמן המצוי בשיאו.