גריז בפריז

הפרטים היבשים: "מפריז באהבה", באנגלית "From Paris with Love".
מוצר נוסף מבית החרושת הצרפתי לאקשן של לוק בסון, שנמנה על מפיקי הסרט אך בשום פנים ואופן לא ביים אותו כפי שנרמז מהקמפיין בארץ. שלא יעבדו עליכם.
צרפת, 2010. 92 דק'.

במאי: פייר מורל ("חטופה").

שחקנים: ג'ון טרבולטה, ג'ונת'ן ריס מאיירס ("נקודת מפגש")

מה הסיפור? פקיד אפרפר (ריס מאיירס) מדרג הביניים של המערך הדיפלומטי האמריקני בפריז, צמא לאתגרים ומנסה להשתלב בענף הביון. ביקור פתע של סוכן חשאי פרוע (טרבולטה) מספק לו את ההזדמנות. יחד הם עושים בלגאנים בעיר האורות ומנסים לסכל ניסיון פיגוע בשגרירות ארצות הברית.

במשפט אחד: כמו "נשק קטלני", רק עם טרבולטה זקן במקום גיבסון צעיר, ומטרוסקסואל מרגיז במקום כושי גנוב. בפריז.

אז למה כן? חובבי אקשן מכורים עשויים ליהנות מכמה סצנות של מכות ופיצוצים, ומעניין לראות שדווקא האירופאים משמרים את מסורת האלימות האמריקנית הישנה והטובה (צ'רלס ברונסון סטייל) בעוד הוליווד יותר ויותר מרככת את האקשן שלה. כל הכבוד גם לבסון ושותפיו שפיצחו את הנוסחה: קח כוכב הוליוודי דועך, שים אותו בהפקת אקשן צרפתית יעילה וקומפקטית, ותמכור את זה בחזרה להוליווד כשובר קופות מפתיע. למה שלא נעשה את זה גם פה? יש לנו אחושילינג קונפליקט שמספק מלא עלילות אקשן, יש כישרון (מי אמר "עג'מי" ולא קיבל?) ובביזנס אנחנו הרי אמורים להיות טובים. אז מי יהיו גולן-גלובוס של שנות האלפיים?

ולמה לא? כי מדובר בסרט די מחורבן ומביך למדי. שני השחקנים הראשיים דורשים כאפה, בעיקר טרבולטה המאוס שעם קרחת, זקנקן ועגיל מעצבן נראה כמו הכלאה בין יול ברינר ב"המלך ואני" למישהו מלהקת סיסטם אוף אה דאון (או לחילופין: כמו פיראט הומו). כל התפניות בעלילה צפויות, הדיאלוגים נשמעים כאילו נכתבו על ידי מישהו שאנגלית אינה שפת אימו (איזה קטע, הדיאלוגים באמת נכתבו על ידי מישהו שאנגלית אינה שפת אימו!) וסצנות הפעולה מבוססות אך ורק על עבודתם של כפילים, פעלולנים, עורכים ואנימטורים – לרגע אתה לא קונה את הבלוף כאילו טרבולטה באמת יכול לעשות את הדברים האלה.

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: הצד האפל של סרטי הבנים - במקום רגש יש כלי נשק מגניבים, במקום רומנטיקה – מכוניות מהירות. עושה חשק לאיזה ג'יין אוסטן טוב ככה.

הדייט שתקע אותי: לא הייתי רוצה לצאת עם מישהי שהייתה מסכימה לצאת לדייט לראות את הסרט הזה. ברור?

מדד הזיקפה: תגלית - קסיה סמוטניאק, פצצה איטלקית. אכזבה: למרות ההפקה האירופאית, היא לא מתפשטת. מקום לאופטימיות: גיגול קצר ('חיפוש מתון': מכובה) חושף לא מעט פטמות, אז יש תקווה לעתיד.

דם על הידיים: טרבולטה מחסל איזה שלושים קוריאנים בדקה הראשונה שלו על המסך ומשם הקצב רק הולך ומתגבר. יש הרבה מוות ודם אבל לא מרגישים כלום.

האורך דווקא כן קובע: 92 דקות – לפחות ידעו מתי להפסיק.

בוטום ליין: לא מספיק הצרפתים האלה השתלטו לי על הטיילת, עכשיו אני גם צריך לסבול את האקשן שלהם?