סופרבול פגיעה

לאחרונה התחתנתי.

כמו דורות גברים רבים לפני, גיליתי לפתע שיש לי הרבה זמן פנוי, עכשיו שירד הלחץ ולא צריך כל הזמן לצאת לשתות כדי למצוא בחורות שיעשו לך את המוות וידרשו ממך להשקיע כל שניה פנויה במתן מענה לצרכים הקטנוניים שלהן. במקביל, גיליתי את העולם המופלא של הממיר המקליט. כתוצאה מכך, ראיתי העונה, להערכתי, יותר פוטבול מכל אדם אחר בישראל. מדובר במשוואה די פשוטה: נישואים + הוט מג'יק / יס מקס = פוטבול.

עכשיו, האמריקנים אוהבים לחשוב בנוסחאות כמו זו הנ"ל. ואין ענף ספורט אנליטי יותר מפוטבול, עם הדגש העצום ששמים בו על מדידות, הסתברות, מערכים גיאומטריים וסיסטמתיות ארגוניות. פרופ' איל נווה, שמלמד כבר כמה וכמה דורות של היפסטרים תל-אביביים על אמריקה, טוען שכל מה שצריך לדעת על ארה"ב אפשר ללמוד מצפייה במשחק פוטבול אחד. אני ממליץ להתחיל עם הסופרבול, שישודר בלילה שבין ראשון לשני, בסביבות 1:30, באחד הערוצים ההזויים האלה איפשהו בין הפורנו ל-CNN.

כמו שיודע כל חובב ספורט אמריקני בישראל, המעקב אחר עונת הפוטבול מלווה בלא מעט חוסר וודאות. אף פעם לא באמת ברור איפה אפשר לתפוס איזה משחק ומי משדר מה מתי. המתח מגיע לשיאו לקראת הסופרבול, כאשר או מתפללים לעוד שידור סמי-פיראטי בערוץ המזה"ת כולל כל אותן פרסומות מגניבות שאחר-כך כולם רואים ביו-טיוב. אז נסו שם, אבל אין לדעת.

למה? כי הדעה הרווחת היא שלפוטבול אין קהל בארץ, שהישראלים לא מתחברים למשחק המוזר הזה עם הקסדות והיארדים, שזה משהו של אנגלו-סקסים פלצנים. מאותה סיבה בדיוק, מפיצי הסרטים בארץ החליטו מתישהו על דעת עצמם שאין טעם להביא סרטי פוטבול לארץ, וממש לא מעניין אותם כמה כסף סרט זה או אחר עשה בקופות מעבר לים, ואם אדם סנדלר מככב בו או לא. כי פוטבול זה אמריקה ולנו יש פלאפל.

סנדרה בולוק זכתה לפני שבועיים בגלובוס הזהב על תפקידה בסרט פוטבול מצליח בטירוף בשם "The Blind Side". עד לפני פחות משבוע לסרט לא היה שם בעברית (עכשיו זה "הזדמנות שנייה"), וכנראה שרק המועמדות של בולוק לאוסקר גרמה למפיצים לשים עליו עין. הוליווד מנפיקה שניים-שלושה סרטי פוטבול בשנה, חלקם אפילו טובים, כמעט כולם מצליחים. מדובר בתת-ז'אנר מאוד אהוב, הבן המועדף למשפחת סרטי הספורט למעשה, שאת ניצניו הראשונים ניתן למצוא עוד ב-1925, בסרט אילם של הרולד לויד בשם "The Freshman". מאז נוצרו עשרות סרטים, טובים יותר ופחות, עם קלוני, פאצ'ינו, טום קרוז ואפילו גולדי הון, שנכנסו לפנתיאון הפולקלור האמריקני והכילו שורות מחץ שהפכו שגורות בפיהם של דורות על פני דורות של נהגי משאיות שמנמנים ומלצריות בלונדיניות עם שני שמות פרטיים.

כמוכם, את רוב הסרטים האלה לא ראיתי ולא אראה לעולם, אבל הנה בכל זאת, רשימה מצומצמת של כמה דוגמאות בולטות.

מבוא לסרט הפוטבול

1. המרגש: "We Are Marshall" ("כולנו מארשל")
במאי: McG. שנת יציאה: 2006
סיפורה האמיתי של עיירה קטנה בווירג'יניה שעולמה חרב עליה ביום בהיר אחד, כאשר המטוס ובו קבוצתם האהובה על שחקניה, מאמניה ואוהדיה השרופים מתרסק. מת'יו מקונהי, בתפקיד חייו ובמניירות מוגזמות להפליא, ממונה למאמן עם משימה בלתי אפשרית: להקים קבוצה חדשה מהיסוד ולהרים את העיירה מהעפר. מניאק מי שלא בוכה. אני רק מהטריילר מתייפח.

2. המחוספס: "All the Right Moves"
במאי: מייקל צ'פמן. 1983
טום קרוז באחד מתפקידיו המוקדמים משחק נער בעייתי בעיירת פועלים מדוכאת שמקווה למנף קריירת פוטבול בינונית לכדי כרטיס יציאה מהגיהינום התעשייתי של פנסילבניה. הסרט שווק במקור כלהיט נעורים קליל עבור מעריצותיו של החתיך התורן אבל למעשה מדובר בריאליזם חסר רחמים על הצד האפל של עידן רייגן. וגם אפשר לראות בו את הציצים המדהימים של לוריין מקפליי מ"בחזרה לעתיד" למי שתמיד פינטז (אני). אבל לא בטריילר.

3. האינטנסיבי: "Any Given Sunday" ("יום ראשון הגדול")
במאי: אוליבר סטון. 1999
נאום המוטיבציה הוא אלמנט בלתי נפרד מכל סרט פוטבול, ואין בקולנוע נואם טוב מאל פאצ'ינו. בזכותו ובזכות קמרון דיאז ואוליבר סטון, הסרט המאוד מקצועי הזה הגיע איכשהו גם לארץ. לאורך כמעט שלוש שעות, סטון נותן לנו מבט מסוגנן אל מאחורי הקלעים של הפוטבול המקצועני, כולל הכסף הגדול, הסקס והסמים. מומלץ להתעלם מהדאווינים של הבמאי ולהתרכז בנאומים.

4. הפלורליסטי: "Remember the Titans" ("לזכור את הטיטאנים")
במאי: בועז יכין. 2000
הסוג-של-ישראלי בועז יכין ביים את דנזל וושינגטון בדרמה הסוחפת הזאת, בה מגלם דנזל מאמן קשוח שאמור להנהיג את הקבוצה המעורבת הראשונה (שחורים ולבנים) בתולדות בית ספר תיכון רווי מתח וגזענות. לא תמצאו פה אמירות מתוחכמות במיוחד אבל הסרט היה שובר קופות של ממש ועד היום מאמנים רבים ב-NFL מקרינים אותו לשחקניהם כדוגמא לשיתוף פעולה ורוח קבוצתית. יכין לא וויתר על אף קלישאת שחור/לבן ואת רובן ניתן לראות כבר בסצנת המלתחות הבלתי נשכחת.

2. הפילוסופי: "Heaven Can Wait" ("השמיים יכולים לחכות")
במאים: וורן בייטי ובאק הנרי. 1978
וורן בייטי רצה בכלל ללהק את מוחמד עלי לתפקיד הראשי כאן, כמתאגרף שעולה השמיימה לפני זמנו וחוזר ארצה בגופו של מיליארדר. אבל זה לא הסתדר והוא לקח את התפקיד לעצמו והחליף את האיגרוף בפוטבול. מה שיצא זה משל סאטירי אקסיסטנציאליסטי על גורל, זהות ותאוות בצע, כאשר הספורט משתלב מצוין בכל הסלט המקסים הזה ומספק אקשן לצד תובנות. ממש כמו הפרופסור ממקודם, גם בייטי יודע שאפשר לפשט כל דבר בחיים למונחים של פוטבול.

ובונוס מיוחד – מאש-אפ משעשע של נאומי מוטיבציה משישים שנות סרטי ספורט.