סידורים אחרונים בדיזנגוף

חברת סרטי שפירא בע"מ, שמפעילה את בית קולנוע "דיזנגוף", שיחררה אתמול (שני) ידיעה לפיה 2010 תהיה השנה האחרונה של הקולנוע הזה. שלושת האולמות המרתפיים ששימשו את החברה מאז אמצע שנות השמונים על מנת להציג רפרטואר של סרטי איכות לצד סרטים מסחריים, יפנו את מקומם, והחלל בו הם שכנו יושכר למטרות אחרות. קולנוע "לב" השכן יהפוך להיות הקולנוע היחידי בדיזנגוף סנטר, ולצד בתי הקולנוע "גת", "רב חן דיזנגוף", "רב חן מגדל האופרה", קולנוע "מוזיאון תל אביב" וסינמטק תל אביב, יהפוך להיות אחד מאחרוני האולמות ששורדים במרכז תל אביב.

קשה להאמין שמישהו באמת יתגעגע לבית הקולנוע הזה. בשנים האחרונות הוא היה נראה מוזנח משהו, והדיף ריח קצת חזק מדי של פופקורן. גם איכות הצפייה באולמות הייתה ירודה בגלל מסכים קטנים מדי, עמוד תמיכה שניצב בכניסה לאחד האולמות, והתיישנות כללית. תחושת העליבות בו הייתה גדולה כפליים נוכח השגשוג של קולנוע "לב" השכן, שמיצה את הפוטנציאל שלו כשהפך למולטיפלקס, לרשת, ובסופו של דבר למוסד תל אביבי של ממש.

אבל למרות מגרעותיו, עדיין מדובר בבית קולנוע אחד פחות למרכז תל אביב. אחרי שנפרדנו בשנים האחרונות מבתי הקולנוע "גלובוס מקס" (שמפנה את מקומו ל-H&M) "הוד", "פאר" ו"לב אביב", ומוקדם יותר מ"לימור" ו"לונדון", שלא לדבר על דינוזאורים כמו "תל אביב", "אסתר", "צפון", "פריז", "זמיר", "תמר", "מוגרבי" ו"מתמיד", כמו גם מהפרוייקט הגרנדיוזי והכושל "ששת המופלאים" בתחנה המרכזית החדשה, נותרנו עם עיר נטולת בתי קולנוע שכונתיים.

אחד התנאים הבסיסיים להגדרתה של עיר כמרכז תרבות הוא קיומם של בתי קולנוע בקירבה. חשיבותם של בתי קולנוע קטנים אינה פחותה מזו של גלריות ומועדונים. ללכת ברחוב, לעבור ליד בית קולנוע, לראות מה מוקרן, ולהחליט ברגע להיכנס, זו תמצית החוויה האורבנית. העובדה שבמרכז תל אביב יש כרגע ארבעה בתי קולנוע פלוס מוזיאון וסינמטק היא לא פחות מביכה. וכן, יש גם את "לב מנדרין", אבל קולנוע שאינו נמצא במרחק הליכה מהבית הוא לא באמת קולנוע.

אין ספק שתנאי הצפייה אותם מקבל צופה הנוסע לאחת ממפלצות ההקרנה הרב ראשיות דוגמת "יס פלאנט" או "סינמה סיטי" איכותית לאין ערוך מזו אותה הוא קיבל בקולנוע "דיזנגוף", או ברוב בתי הקולנוע העתיקים שהוזכרו כאן. הסאונד נקי וחזק, הכיסאות נוחים ורכים, אף אחד לא מסתיר, יש מקום לשים את הדיאט קולה, ואתה לא מוצא עצמך בסמטה חשוכה ואפלה כשאתה יוצא מהאולם. אבל על תנאי צפייה משופרים אנחנו משלמים במגוון מוגבל ביותר של סרטים.

קאלט קלאב

היו ימים בהם קולנוע "פריז" (עוד קולנוע שהתהדר בעמוד באמצע האולם שמסתיר לפחות לעשרה מושבים) היה מקרין בכל שעות היממה סרטי פולחן כמו "מופע הקולנוע של רוקי", "איש קטן גדול", "1001 שקרים על פיקאסו", וכן הלאה קלאסיקות מופרעות. ימים בהם יכול היה אדם לראות סרט תחת כיפת השמיים בקולנוע "עדן", לראות סרט תוך בליסת ארוחה טובה ב"סינמה קפה", או לראות קלאסיקות טראש כמו "האיש המורעל והיפהפיה העיוורת" בתחנה המרכזית החדשה. היום מלבד שני אולמות הסינמטק אין מקום אחד בעיר שמקרין סרטים ישנים בפילם על מסך גדול.

ואם מישהו חושב שלהקרין קלאסיקות או סרטי איכות באולמות קטנים זה מנהג שפס מן העולם הוא מוזמן להציץ ברשימת הסרטים שמוקרנים בניו יורק השבוע, שכוללת בין השאר את "ראן", "יוג'ימבו", "רפסודיה באוגוסט", "אדום הזקן", "ננוק מהצפון", "מופע הקולנוע של רוקי", "אוכפים לוהטים", "יד המומיה", "קבר המומיה", "קראמב", "הסיוט שלפני חג המולד", "כוכב הקופים", ו"תירו בפסנתרן", וזו רשימה חלקית מאוד.

ונכון, יש לנו את הסינמטק, ויש את אולמות ההקרנה של האוזן, ויש גם סינמטקים חדשים בחולון ובהרצליה, ובאחד מהם אפילו מוקרן השבוע הסרט "תירו בפסנתרן", ממש כמו בניו יורק. אבל עדיין, התחושה היא שדווקא בתל אביב, עיר של סטודנטים לקולנוע ובירתה התרבותית של מדינה שהסרטים מועמדי האוסקר אותם היא מייצרת מוקרנים בכל קולנוע ארט האוס בעולם, כמעט ואין מקומות בהם ניתן לראות קולנוע איכותי.

יבוא יום, ונראה שהוא מתקרב מרגע לרגע, בו לא יישארו יותר בתי קולנוע בתל אביב. זה נשמע כמו סיפור של אתגר קרת, "היום שבו מתו בתי הקולנוע" או משהו כזה, אבל זו עומדת להיות מציאות. וביום שבו נאלץ להיכנס למכונית ולנסוע להרצליה או לרמת גן כדי לראות סרט, האם בכלל יתחשק לנו לחזור לתל אביב כשהסרט יגמר?