קאמבק קטלני

כמה פעמים מותר לשחקן להתקמבק? האם מגיעה לו חזרה מתוקשרת אחרי כל פסק זמן? או האם מספיקה שנה? שנתיים? חמש? האם יש קשר בין אורך הגלות לבין הצלחת הקאמבק שמסיים אותה? או שאולי מה שקובע זה רק העיתוי, ואיכות הסרט בו הוא בוחר על מנת לחזור לעניינים? אלו השאלות שמן הסתם מעסיקות בימים אלו כוכב הוליוודי ספציפי, שחזרתו למסכים מלווה בגל תגובות לא לחלוטין מסביר פנים. הוא מקס הזועם לאחדים, מרטין ריגס לאחרים, והוא עשה סרט על אנשים כחולי עור הרבה לפני ג'יימס קמרון.

שבע וחצי שנים עברו מאז "סיינס", הופעתו האחרונה של מל גיבסון, 54, על המסכים. שבע וחצי שנים בהן הוא שמר על פרופיל ציבורי גבוה למדי, אם לא לומר גבוה מדי, והפך משחקן פופולרי ואהוד לאחת הדמויות השנויות במחלוקת ביותר בהוליווד. היום, כששמו מתנוסס בגאון על פוסטר הסרט "על סף תהום" שעולה השבוע לאקרנים, גיבסון עומד לגלות אחת ולתמיד כמה נשמות יכולות להיות לחתול אנטישמי אחד.

מחפש את הבשורה

כזכור, בשנת 2004 יצא סרטו השלישי של גיבסון כבמאי (אחרי "האיש ללא פנים" ו"לב אמיץ" זוכה האוסקר), "הפסיון של ישו" דובר הארמית, שתפס את מקומו באופן מידי בפנתיאון הסרטים המושמצים ביותר שעלו על מסכי הקולנוע. גרסתו של גיבסון, קתולי אדוק, לשעות האחרונות והלא סימפטיות בחייו של משיח הנוצרים, ספגה תגובות קשות בעקבות ייצוג לא מחמיא במיוחד של יהודים. הסרט הפך להיות להיט בקופות אבל דימויו של גיבסון בתודעה הקולקטיבית כסוג של סטיבן שפילברג ברוורס נותר בעינו.

סרטו הבא של גיבסון, "אפוקליפטו", המשיך את קו השפות הלא שגרתיות, כשהפעם הייתה זו שפת שבט המאיה העתיקה. הגרפיות של הסרט, שהציג באגביות רגעים מעוררי גועל כמו לעיסת אשכי חזיר או עריפת ראשים טקסית, קיבע את מעמדו של גיבסון כבמאי עם חיבה לחומרים ויזואליים קשים, שבוחר בנאמנות לחזונו ההיסטורי על פני טעם טוב, ולא שש לשתף פעולה עם פעילויות העיכול של צופיו.

בעוד פועלו כבמאי אוטר זוכה להצלחה בקופות, ולהצלחה מסוייגת גם מצד הביקורת, בחייו הפרטיים עלה גיבסון על כמה מוקשים לא נעימים. הרומן הארוך של גיבסון עם הטיפה המרה הוביל אותו להסתבכות עם משטרת קנדה כשנתפס נוהג בשכרות בשנת 1984, אבל כשנתפס גיבסון נוהג תחת ההשפעה בשנת 2006, נדהם העולם לגלות שבמהלך מעצרו הוא סינן הערות אנטישמיות פר אקסלנס, המאשימות את יהודי העולם במלחמות באשר הן. גיבסון מיהר להתנצל על התקרית ואמר כי הוא לקה באי שפיות זמנית בזמן שפלט את ההערות המדוברות, אך מאז הספיק לשנות את גרסתו, וכיום הוא מכחיש בכל תוקף את התקרית.

בונה על קאמבק

במקביל לאסון יחסי הציבור שגרם לעצמו, סיים גיבסון את נישואיו לרובין דניס מור, אם שבעת ילדיו, לאחר כמעט שלושים שנות נישואין. בתו השמינית של גיבסון נולדה לו מבת זוגו החדשה, המוזיקאית הרוסיה אוקסאנה גרגורייבה לפני כשנה. גיבסון הופיע לאחר הגירושין מאשתו בטונייט שואו של ג'יי לנו שם הוא קרא לעצמו בשם "אוקטומל" כשנשאל על הלידה המתקרבת.

כרגע נראה כי גיבסון תוקף בכמה חזיתות. מלבד הסרט החדש מצטלם גיבסון גם לקומדיה בשם "The Beaver" אותה מצלמת בימים אלו ג'ודי פוסטר, ועובד במקביל על סרט ויקינגים אותו הוא יביים ובו יככב לצד לאונרדו דיקפריו, כך לפי דיווחים שונים. גיבסון חוזר לשגרה, ומקווה, מן הסתם, שהקהל יקבל אותו כאילו כלום, ויתעלם מהפרעות אישיות שוליות כמו הומופוביה (ע"ע "לב אמיץ"), אנטישמיות, אלכוהוליזם וגניבת בנות זוג מטימותי דלטון.

ויש סיכוי שזה יקרה. אחרי הכל, בעשור האחרון ראינו את מיקי רורק זוכה בגלובוס הזהב על תפקידו ב "המתאבק", ואת רוברט דאוני ג'וניור זוכה בגלובוס הזהב על תפקידו ב "שרלוק הולמס", שני שחקנים שידעו גם הם מפלות יחסי ציבור משעותיות. רורק ודאוני ג'וניור התקמבקו שניהם בתפקידים שמשקפים בדרך כלשהי את חייהם במציאות. רורק גילם מתאבק מזדקן בעל יצר הרס עצמי מפותח ודאוני ג'וניור יצרן נשק גנדרן וחסר אחריות שמתקן את דרכיו ב "איירון מן". האם תפקידו של גיבסון ב"על סף תהום" ייצר את אותו האפקט?

סימנים של פיוס

למרות התדמית שגיבסון יצר לעצמו כבמאי רציני, עד היום היו מעט קולגות שלקחו אותו ברצינות דומה כשחקן ונתנו לו הזדמנויות לגלם תפקידים שחורגים מז'אנר הפעולה איתו הוא מזוהה. ניק מארשל, שליהק את גיבסון לקומדיה "מה נשים רוצות", הוא אחד מהם, כמו גם פרנקו זפירלי, במאי "המלט". באף אחד מהמקרים הללו גיבסון לא הצליח להשאיר רושם כשחקן עם מנעד רחב או יכולות משחק גבוהות. גם ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר בקריירה של גיבסון, "סיינס", של מ. נייט שיאמאלאן, שנחשב גם לתפקיד הדרמטי הטוב ביותר שלו, הסתמך בעיקר על הקוריוז המובנה בליהוק של שחקן אקשן שדעותיו השמרניות אינן סוד לתפקיד של כומר שוחר שלום. את שני האוסקרים שלו קיבל גיבסון על ההפקה והבימוי של הסרט "לב אמיץ", ולא על משחק.

אבל למרות המגבלות שלו כשחקן, גיבסון הצטיין מאז ומתמיד בגילום דמויות בעלות משאלת מוות שהולכות על הקו דק שבין שפיות לטירוף. הסיבה לכך יכולה להיות טמונה בעובדה שגיבסון עצמו סובל מהפרעה דו קוטבית, עליה הוא הצהיר זה מכבר. אחרי ההתפתחויות של העשור האחרון קשה לצפות מהקהל לעשות את ההפרדה בין גיבסון כאדם פרטי לבין גיבסון כשחקן, אבל אם הדמות אותה הוא מגלם בסרט החדש תשתייך לטייפקאסט המתאים, ואם ישכיל הבמאי מרטין קמפבל לרתום את הדימוי הציבורי של גיבסון לטובת התסריט, אולי זה יעבוד.

מכיוון שמדובר בסרט העוסק באדם אלים, חסר מעצורים ומעורער בנפשו, שיוצא למסע נקמה, יש בכל זאת משהו הגיוני בליהוק של גיבסון, כי אם יש דבר אחד שאמריקנים יותר אוהבים משערורייה טובה זה סרט אקשן טוב, והשילוב בין השניים יכול בהחלט לדגדג להם את הארנק.