מדינת קמרון: הבלוף של אווטאר

שמח להיות ג'יימס קמרון. סרטו האחרון, "אווטאר", צפוי לעקוף ביממה הקרובה את סרטו הקודם - "טיטאניק" - בתחרות על הסרט המכניס ביותר בכל הזמנים. תזכורת: "טיטאניק" תיעד את שקיעתה של ספינה מדוברת ויוקרתית (קחו את זה בתור מטאפורה להמשך הקריירה של ליאונרדו דיקפריו) וגרף 1.843 מיליארד דולר בבתי הקולנוע בין השנים 1997-1998. היום הוא זכור לנו בעיקר כסרט מייגע, המתפרש על פני סוף שבוע שלם, ולא עומד במבחן הזמן - לא הטכנולוגי ולא הקולנועי. "אווטאר", שכרגע עומד על הכנסות של 1.841 מיליארד דולר וצפוי לעקוף את "טיטאניק" כל רגע, הולך להיזכר כפלופ מביך אפילו יותר. אז למה בכל זאת הולך לו כל כך טוב?

אם נביט מקרוב על הקריירה של קמרון, נגלה שזוהי לא הפעם הראשונה שהוא האכיל אותנו לוקשים בטרטר. למעשה, כל פרויקט בו נגע היה גרנדיוזי, בלתי פרופורציונלי, יקר להחריד ונחשב היום לבדיחה מהסוג שאפילו ננסי ברנדס היה מתפדח לפלוט. לשם כך ניקח שוב את "טיטאניק" ואחיו לבית משפחת ג'יימס קמרון – סדרת "שליחות קטלנית", בכהונת ארנולד שוורצנגר (על אף שקמרון ביים רק את הסרט הראשון והשני בפרנצ'ייז). כל הסרטים הללו מאופיינים בחריגות תקציב, תסריט בינוני במקרה הטוב ומשפיל במקרה הרע ("אסטה לה ויסטה" במבטא אוסטרי נשמע גרוע כמעט כמו "יש לך מסמכים, יודן?" במבטא גרמני), ויותר חשוב: בכל הסרטים האלה יש טכנולוגיה שבתקופתם הייתה פנומנלית, פורצת דרך, וגורמת לילדי הדור הנוכחי לצקצק בלשונם בעודם מניחים שבאותה התקופה טרם התיידדנו עם מכשיר הטלוויזיה.

אבל אוהדי קמרון עלולים לטעון: "אבל 'שליחות קטלנית' ו'אווטאר' מתעסקים בחייזרים. הטכנולוגיה תמיד תשתפר, ובלתי נמנע שחלק מהקסם יתפוגג", ולאותם הספקנים יש לי רק דבר אחד לומר: "אי.טי". 1982. עד היום אחד ההישגים הקולנועיים הקלאסיים ביותר. טלטולים בים בפחות מ-200 מיליון דולר? גבירותיי ורבותיי - "מלתעות". שניהם של סטיבן ספילברג, שלהבדיל מקמרון, לא החליט לקחת חופשה של 11 שנה, בה בעיקר התעסק בלהביא למסכנו הקטן את "מלאך שחור". כן, "מלאך שחור". נו, עם ג'סיקה אלבה. היו שם שדיים.

חייזרים נגד הגדר

ג'יימס קמרון רימה אותנו שוב, ונתן לנו במעטפת של תלת מימד, משקפיים חד-פעמיים ומכונת שיווק בשווי 150 מיליון דולר (לא כולל התקציב לסרט עצמו), סיפור חלש, המעביר מסרים מוסריים פשטניים שמשודרים בדציבלים של מועדון קריוקי אלים. למעשה, פרט לעובדה ש"אווטאר" הוא מרהיב מבחינה חזותית (אימרה שהדור הבא לא יסכים איתה), הוא ריק וחלול משאר הבחינות.

העלילה עצמה, המתרחשת בכוכב "פנדורה", מזכירה באופן חשוד מקום אחר במאה השש עשרה, כמו אמריקה למשל, בזמן שבת הצ'יף של שבט הנאבי (אינדיאני), נייטירי (פוקהונטס), נתקלת בטעות באיש לבן ומסוקס המנסה להשתלט על אדמתה, העונה לשם ג'ייק סולי (ג'ון סמית'). נייטירי ובני עמה, שאת החוש האופנתי שלהם שאבו מסרט של דיסני שיצא בשנת 1995, נלחמים בכוחות הכיבוש על ארצם. אם זה לא מספיק ברור, אז ככה: קמרון לקח את תסריט "פוקהונטס" בשלמותו, החליף אוסטרלי אחד (מל גיבסון, דאז, ל"פוקהונטס") באחר (סם וורת'ינגטון ל"אווטאר") והתחיל לדהור לעבר הקופות.

התוצאה? שוב נפלנו לשטיק נטול מורכבויות, דמויות שטוחות ואורך סרט בלתי ידידותי לכל מי שאוחז במשרה מלאה או בתחביבים. בנוסף, ידיעות על כך שדכאונו של האדם המודרני העמיק משום שאינו יכול לחיות על פנדורה צצו כפטריות בעיתונות האמריקנית החודש, וכמה אירוני זה שאותם האנשים אינם מבינים שהם אכן חיים על פנדורה, הלא היא אמריקה. היסטריית "אווטאר" הגיעה למימדים פסיכולוגיים מדאיגים. המבקרים מתרגמים את הסרט, עליו התחיל לעבוד קמרון עוד לפני אירועי ה-11 בספטמבר, כמתיחת ביקורת על הממשל האמריקני. רק שזה נכון בערך כמו לומר שהילה נחשון משרבבת שפתיים כדי להמשיך את מלחמתה של רוזה פארקס בגזענות נגד כהי עור. בפועל, קמרון חשב רק על שובר הקופות הבא שלו.

ומה קורה כשמאחורי קמרון לא עומד תקציב של מאות מליוני דולרים? ובכן, הנה פריט טריוויה מעניין - בשנת 2000, חבר קמרון למנחם גולן והגיע לאולפני קולומביה עם תסריט לסרט "ספיידרמן", עליו עבד, כיבכול, שש שנים. קולומביה דחו את התסריט מיידית, טענו שהוא יהיה יקר מידי ליישום, מכל מקום, והעדיפו את תסריטו המשופץ של התסריטאי דיוויד קוואפ. את ההמשך אנו מכירים, וספיידרמן זכה להיות הסרט הראשון בכל הזמנים להרוויח מעל 100 מיליון דולר בסוף שבוע בודד. וג'יימס קמרון? הוא ככל הנראה נולד לתקציבים גדולים וטריקים ממוחשבים. ואם אתם צריכים כוס נשמה, לכו לשכנו, ספילברג.

>>> היסטריה בתלת מימד: כל מה שרציתם לדעת על "אווטאר"