ד"ר ג'קיל ומיסטר אפרטהייד

רבים רואים בנלסון מנדלה אחד האישים הגדולים ל המאה העשרים: הוא הנהיג את תנועת ההתנגדות השחורה כנגד האפרטהייד הדרום אפריקני, ישב בכלא עשרות שנים לאחר שנתפס על ידי השלטון הגזעני הלבן, המשיך להנהיג ולהוות השראה לתנועה גם מאחורי הסורגים ולבסוף אף זכה לראות את ארצו משוחררת מכבלי ההפרדה.

עם זאת, גדולתו האמיתית לא התגלתה בדמותו כראש תנועת שחרור, אלא דווקא בזמן כהונתו כראש מדינה לאחר מכן. מנדלה, שנבחר לתפקידו בבחירות דמוקרטיות, הדגיש את היותו נשיאה של דרום אפריקה כולה, ולא רק של הרוב השחור. הוא ידע שעל מנת שמדינתו תוכלו לפרוח לשגשג, חייבת להתקיים השלמה וסליחה מלאה בין הלבנים והשחורים, למרות זכרון מאות שנים של שעבוד, קלון ואזרחות חלקית מצד השחורים, ולמרות החששות הכבדים ותחושת ההשפלה הטריה של הלבנים.

קלינט איסטווד, אחד הבמאים המוערכים והוותיקים בהוליווד (בחודש מאי הוא יחגוג 80), ביים את הסרט "אינוויקטוס" על מנת להציג את גדולתו זו של מנדלה (בגילומו של מורגן פרימן) דרך סיפור קטן, וכמעט חסר משמעות היסטורית מהסוג המקובל. עם הבחרו לנשיאות, המתח בין שחורים ללבנים עמד בשיאו. מתח זה התבטא, בין השאר, גם באופן ההתייחסות החצוי של הדרום אפריקנים לקבוצת הרוגבי הלאומית, ספורט פופולרי מאוד בארצם. לקבוצה, בעלת העבר הגזעני (היא לא קיבלה שחורים לשורותיה), היו רק אוהדים לבנים, בעוד השחורים מאז ומתמיד שנאו אותה ואת האפרטהייד שיצגה. מיד לאחר הבחירות, כשהגביע העולמי עמד בפתח ואף עמד להיערך בדרום אפריקה, מנדלה בחר לתת דווקא לקבוצה זו את מלוא התמיכה באופן פומבי ומודגש, ועודד את כלל המדינה, שחורים ולבנים, לתמוך בה ולאהוד אותה ואת הקפטן שלה, פרנסואה פינר (מאט דיימון).

בדומה לסרטו האחרון, "גראן טורינו", איסטווד בוחר לספר ב"אינוויקטוס" סיפור קלאסי, מהסוג הישן והטוב, שפעם היה הלחם והחמאה של הקולנוע הפופולרי. במרכזו של סיפור מסוג זה יעמוד גיבור מעורר הזדהות, שנאבק בכוחות גדולים ממנו למען מטרה ראויה ואצילית, וגובר על כל הקשיים העומדים בדרכו. במקרה של "אינוויקטוס" (הקרוי על שם שיר ויקטוריאני מפורסם, שתרגום שמו הלטיני הוא "בלתי מנוצח"), הגיבור הוא נלסון מנדלה, הקשיים העומדים בפניו הם הגזענות והמתחים שמאיימים לפורר את הדמוקרטיה הצעירה, והדרך בה אנו חווים זאת היא באמצעות טורניר ספורט.

זה רק ספורט

הסרט אכן מעורר הזדהות והשראה, ונלסון מנדלה מצטייר בו כגיבור גדול מהחיים, אך עם זאת, אין מדובר בסרט שעומד ברף היצירות הקודמות של איסטווד. סיפור אליפות העולם ברוגבי אמנם היה מינורי היסטורית, אך על מנת שיהיה בעל משמעות קולנועית, צריך היה לציירו בצבעים עזים יותר מאלו שבחר איסטווד לעשות בהם שימוש. הוא אמנם מציג את אליפות העולם ברוגבי כאירוע שאיחד סביבו את כל דרום אפריקה, אך בה בעת, אינו מציג את המתחים הגזעיים איתם מתמודדים השחורים והלבנים באופן דרמטי. כאשר מתחים אלו מוצגים, הדבר נעשה באופן מעודן, כמעט אפילו פוליטיקלי קורקט. באופן זה, למרות שמנדלה אכן מצטייר כמנהיג דגול וכאדם נדיר, אין תחושה של מתח אמיתי, וההישג של נבחרת הרוגבי נותר בעיקרו בתחום הספורטיבי, ולא ההיסטורי.

לסרט יש ערך מוסף לצופים הישראלים, שחלקם בוודאי יזכרו כי בשלהי שלטון האפרטהייד, בעודו נתון בחרם כמעט כלל עולמי, ישראל היתה אחת המדינות היחידות שקיימה יחסים עם דרום אפריקה. בימים אלו ישראל עומדת בפני האשמות בינלאומיות דומות לאלו שמולן עמדה דרום אפריקה, עקב מעמדם משולל הזכויות של הפלסטינים תושבי השטחים, המצויים תחת שלטונה. הצופה הישראלי יצפה בסרט וישפוט האם יש בדברים אלו ממש או עורבא פרח, ובמיוחד בעודו שמע את מורגן פרימן משחזר את דבריו של נלסון מנדלה בנאום השבעתו לנשיאות: "לעולם, לעולם, לעולם לא עוד לא תדע עוד אדמה יפה זו את דיכויו של אדם בידי חברו, או את ההשפלה בהיותה הבואש של העולם".