סרח תשע
עם פתיחה כמו "שיקגו" ברזומה, מדהים איך "Nine” של רוב מארשל מצליח להיות כל כך משמים שהגדרתו ככשלון מוחץ נחשבת למחמאה. יואב אברמוביץ' התבאס כאילו שזה תשעה באב
לפני ארבעים ושבע שנים, פדריקו פליני, אחד המתחרים הראשיים על התואר "גדול במאי איטליה מאז ומעולם", ניצב בפני משבר יצירתי. לאחר סדרת הצלחות קולנועיות חסרות תקדים, הוא הגיע לעמדה בה הוא היה יכול לעשות איזה סרט שבא לו – אבל בו בעת, לא היה לו מה לומר.
התוצאה היתה סרט בשם "8 וחצי", המספר על במאי המתמודד עם משבר דומה, ונחשב על ידי רבים כסרטו הטוב ביותר, וכאחד מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע.
רוב מארשל, במאי קולנוע בן דורנו ("שיקאגו", "זכרונותיה של גיישה"), מצוי כיום בעמדה דומה. לאחר סדרה של הצלחות קולנועיות מרשימות, הוליווד תרשה לו לעשות איזה סרט שבא לו. התוצאה היא סרט מצער בשם "Nine" ("תשע"), מחזמר קולנועי המבוסס על מחזמר בימתי מצליח, המתכתב ישירות עם היצירה של פליני, רק עם שירים וריקודים. אבל מה? בניגוד לפליני, שמתוך תסכולו האישי ביים יצירת מופת, מארשל ביים סרט נפוח, יומרני, ריקני וגרוע מכל – משעמם.
עלילת הסרט מתרחשת ברומא של שנות השישים, וגיבורה הוא במאי קולנוע איטלקי בשם גווידו קונטיני (דניאל דיי לואיס). גווידו, כאמור, מצוי במשבר יצירתי עמוק, ולא מצליח לחשוב על תסריט לסרטו החדש, "איטליה". במהלך הסרט אנו פוגשים כמה נשים שהשפיעו על חייו: אמו (סופיה לורן), אשתו (מריון קוטיאר), המאהבת שלו (פנלופה קרוז), כוכבת סרטו (ניקול קידמן), מלבישת ההפקה (ג'ודי דנץ'), עיתונאית בידור (קייט האדסון) וזונה הזכורה לו מילדותו (הזמרת פרגי). בין לבין, משובצים קטעי שירה וריקוד, המתרחשים כולם על סט הצילומים הנטוש וחסר הצבע.
לשכוח את רוב מארשל
למרות רשימת הכוכבות המאוד מרשימה, ולמרות נוכחותו של דניאל דיי לואיס (אוסקר על "זה יגמר בדם") ככוכב הסרט, רוב מארשל מצליח ליצור את אחד הסרטים הגרועים של העשור החולף. כוחו של מארשל היה מאז ומתמיד בבימוי מחזות זמר צבעוניים ומלאי חיים, וניסיונו לביים סרט "רציני" על דמות שאמור להיות לה עולם פנימי עשיר ועמוס קונפליקטים, נכשל לחלוטין. דמותו של גווידו קונטיני, הבמאי האיטלקי, מצטיירת כאדם דוחה ושטחי, שלא מעורר אהדה או סימפטיה, ואפילו לא שנאה או תיעוב. כאשר הרגש החזק המתעורר כלפי הדמות הראשית היא אדישות מהולה בבוז קל, הסרט מצוי בבעיה. גם מגלריית הדמויות הנשיות המרשימה מארשל לא מצליח לסחוט אפילו מיליגרם של הופעה בעלת ערך – ועם כאלו שחקניות, כשלון מוחץ הוא סוג של הישג בפני עצמו.
עם זאת, אפילו זה היה נסלח למארשל לו היה משכיל לביים קטעי שירה וריקוד ראויים ומהנים. אפשר היה לצפות מבמאי שסרטו הראשון, "ויקטור/ויקטוריה", היה מחזמר מוצלח ומצליח, ושסרטו "שיקאגו" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 2002 (ואף למועמדות בקטגוריית הבימוי), שידע לשלב כמה קטעי מחזמר מרהיבים בסרטו החדש. למרבה הצער, מארשל בחר למקם את כל קטע הריקוד והשירה באותה תפאורה עלובה ומשמימה, אולפן הצילומים הנטוש של קונטיני, ולא השכיל לצקת לתוך אף שיר חיים או רגש באמצעות הבימוי המוזיקלי והכוריאוגרפיה.
העליבות של "Nine" מודגשת כפל-כפליים בגלל נושא הסרט. לולא בחר מארשל כנושא סרטו את פדריקו פליני ו"8 וחצי", "Nine" היה נותר סרט גרוע, ותו לא. עם זאת, מאחר והוא מתייחס ישירות לאחד הבמאים הגדולים והציוריים ביותר בתולדות הקולנוע, וליצירה שנבחרת שוב ושוב לרשימת עשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים, סרטו של מארשל רק מדגיש בפני הצופה את ניחוחות הכשלון העולים ממנו. בסולם של אחד עד תשע, הסרט הזה ראוי לאפס עגול.