מה חוסם את השור?
"הבודדים", סרטו הראשון מזה 21 שנה של רנן שור, לא מצליח להחזיר אותו למיטבו, ובמקום זאת מסתבך בתוך תסריט מכני וקלישאות של סרטי כלא. דני סגל ועדת חנינה

לסרטי הגמר של בוגרי "סם שפיגל”, מייסודו של רנן שור, יש מוניטין בפסטיבלים ברחבי העולם כסרטים ריאליסטים, דרמטיים, עשויים היטב, שמבוססים על תסריטים מדויקים ומתומצתים, וערוכים בחסכנות. סרטים נוסחתיים, יאמרו אחדים, שמבטאים את רוח בית הספר במקום את רוח התלמיד. סרטים מקצועיים, יאמרו אחרים, שמוכיחים שבוגרי בית הספר מוכנים לחיי יצירה במסגרת התעשייה. "הבודדים", סרטו החדש של שור, שבילה בסם שפיגל יותר מכל תלמיד, ואחראי במידה רבה לאופי המוסד, עשוי באופן צפוי בדיוק בסגנון המדובר, ולמרות שיש בו לא מעט הישגים, קשה להתחמק מתחושה קלה של נוסחתיות כשצופים בו.
"הבודדים", שמתבסס על מרד אסירים שאכן התרחש בכלא 6 בשנת 1997, עוקב אחר גלורי (סשה אגרונוב) וסשה (אנטון אוסטרובסקי), שני גולנצ'יקים כבדי מבטא, עולים חדשים מרוסיה, שמואשמים על ידי צה"ל כי מכרו נשק לחמאס, ומוצאים את עצמם בכלא הצבאי. למרות בקשתם לערעור ומשפט חוזר בוחר הצבא לפלוט את שני החיילים משורותיו, ולהעבירם לכלא אזרחי. שני הגיבורים, חיילים מורעלים שמצאו את ביתם במסגרת השירות, מתמרדים, לוקחים את אחד הסוהרים (הנרי דוד) כבן ערובה, כשבדרך עומד הקשר האמיץ ביניהם למבחן.
יותר מדי דברים בסרט הזה נזרקים על הצופה תוך הסתמכות על ההכרות שלו עם הז'אנר ועם השפה הקולנועית, והתוצאה היא סרט קצת מבלבל. שוב ושוב מציג הסרט דברים שאינם ברורים כלל וכלל כאילו הם מובנים מאליהם, והצופה מוצא את עצמו נאבק על מנת למצוא חיבור רגשי והגיון עלילתי שיקלו עליו להיסחף עם הסיפור. ברור כי שני החיילים מרגישים שהם מואשמים על לא עוול בכפם, אבל לא ברור מדוע. הצופה לא באמת מאמין שהם מכרו נשק לחמאס, אבל הסרט לא מסביר מה כן קרה עד לשלב מאוד מאוחר בעלילה. במשך הסרט כולו תוהה הצופה מהו האי-צדק שבבירור נעשה כאן, שבזכותו אמורה ההזדהות אותה הוא מרגיש עם הגיבורים להיות מוצדקת.
כולנו כבר ראינו "אוז"
מה שמערפל את התמונה עוד יותר הוא היחס הקלוקל אותו מקבלים הגיבורים מהסוהר, המגולם על ידי הנרי דוד. האם אמור הצופה להרגיש כעס בגלל חוסר הצדק של מערכת המשפט הצבאי או בגלל יחס גרוע מצד סוהר פסיכופט? העילגות של גלורי וסשה מוצגת כסיבה לשתיקתם, בעטייה הם לא מגנים על עצמם ולא חושפים את מה שבאמת קרה בלילה בו הם כביכול בגדו בצבא, אבל כשהם מתחילים לסבול התעללויות מהסוהר והאסירים כאחד, מודחים מצה"ל, עומדים להיות מועברים לכלא אזרחי, ובסופו של דבר מורדים, הצופה לא יכול שלא לתהות מדוע הם בוחרים להיגרר לסיטואציה כה קיצונית במקום פשוט להסביר את הצד שלהם?
התעללות באסירים זה סטנדרט של סרטי כלא, אבל בסרט הזה הסצנות הללו שחוקות ושבלוניות כל כך שזה ממש צורם בעין. כיצד אפשר להתרעם על הסוהר, שדמותו מעוצבת בבירור כסוג של סדיסט, אם האסירים האחרים משתפים אתו פעולה? חוסר ההיגיון הפנימי ממשיך גם למרד עצמו. מדוע תומכים חלק מהאסירים האחרים בגלורי וסשה כשסצנות ספורות קודם לכם הם התעללו בהם והתייחסו אליהם כבוגדים? מרד בכלא ואסירים שמכים על הסורגים הן תמונות מוכרות לעייפה, ואין גם כל סיבה לראות אסיר מפריח נשיקה באוויר לכיוון גלורי וסשה רק כדי "ליצור אווירה”. נדמה כאילו אין קלישאת כלא אחת ששור חסך מהצופה.
מהו בדיוק האלמנט בסיפור שכל כך משך את שור, וגרם לו לחזור לביים אחרי שתיקה של 21 שנים? הזרקור אותו הוא מפנה למערכת היחסים בין גלורי לסשה הופכת אותה למוקד העניין, אבל מה הייחוד שלה? למזלו של שור שני השחקנים הראשיים היו כריזמטיים מספיק כדי לעורר הזדהות גם כשהדיאלוגים שלהם לא לגמרי עובדים. למה גלורי מעריץ את סשה? למה סשה מנסה להתנער מגלורי? ולמה הוא נגרר אחריו בכל זאת?
חף מפשע, בלאט
מבעד לכל השאלות הלא פתורות הללו, מציץ מדי פעם הסרט שהיה יכול להיות. גלורי הוא דמות שוליים אלימה ואפלה, והצבתו במרכז הסרט כשלעצמה היא בחירה ראויה וטובה. היחסים שלו עם אחת החיילות, המגולמת על ידי רותם זיסמן, טעונים מתח מיני, והאנרגיה הגולמית שלו שמתפרצת על המסך היא נקודת אור שמציפה כמעט את הסרט כולו. הרצון של גלורי וסשה להישאר בצבא בהחלט עובר, ויש משהו נוגע ללב ומייאש בתחושת הניתוק שלהם ובהיותם דחויים כל כך על ידי מערכת אליה הם כל כך נאמנים, למרות שחסרה ההצדקה התסריטאית לתחושה הזו.
הצילום של דוד גורפינקל באמת יפה, וגם עבודת הבימוי של שור אפקטיבית בסופו של דבר. הסרט נראה טוב, ערוך נכון, והוא לא משעמם. התסריט המשונה והמכני הוא זה שגורם לסרט לרוץ על פול גז בניוטרל. וגם הפסקול המהורהר והאווירתי, סגנון שהפך כבר לסוג של סטנדרט בקולנוע הישראלי, צובע את הסרט בנימה משמימה.
קשה להתחמק מתחושת החמצה קלה, בעיקר כשנזכרים ב"בלוז לחופש הגדול", ובתרומתו הענפה של שור לתעשייה הישראלית. אולי העובדה שתסריטאים מובילים כמו משה זונדר, שמי זרחין וניר ברגמן עבדו כולם על התסריט גרמה לו להיות לא אחיד ומטולא. אבל חשוב להוריד את הכובע בפני עבודת הליהוק המבריקה, שסיפקה לתעשייה כוכב חדש ונוצץ בדמותו של אגרונוב. ונחמד גם לדעת ששור חזר לעניינים, גם אם הוא בחר לנתב את כישרונו הפעם לעבודה על תסריט בינוני, ומסקרן לדעת מה יהיה הפרויקט הבא שהוא ייקח על עצמו.



