פחזמר

תחושה קצת לא נעימה של מיחזור מתלווה ל "תשע", הפקתו החדשה של הבמאי רוב מרשל. עם מריון קוטיאר ופנלופה קרוז בנעלי הריקוד של קתרין זיתה ג'ונס, רנה זלווגר ודניאל דיי לואיס בחליפתו של ריצ'רד גיר, הסרט כולו נראה כמו ניסיון לשחזר את הצלחת "שיקגו", מגנט האוסקרים אותו ביים מרשל בשנת 2002. אבל הביקורות הצוננות אותו מקבל הסרט (38 אחוזי טריות עלובים באתר "רוטן טומטוז"), והעובדה שלמרות שהוא נכלל בין עשרת המועמדים הסופיים ברוב נבואות האוסקרים אף אחד לא באמת מהמר עליו כזוכה, יוצרות את התחושה שמדובר בסוג של פלופ. בסופו של העשור בו נראתה התחיה הגדולה ביותר שראה ז'אנר המיוזיקלס מאז שנות השישים, נדמה כי דווקא מרשל, אחד האבות המייסדים של הטרנד, כבר לא רלוונטי.

מרשל, כזכור, לצד באז לורמן, במאי "מולן רוז'", היה החלוץ של רנסאנס קטן בתחום המדובר, שהיה ידוע לשמצה מאז שנות השישים כלא קופתי בעליל. "שיקגו" היה המיוזיקל הראשון מאז "אוליבר" (1968) שזכה באוסקר הסרט הטוב, ובצירוף עם המועמדות של "מולן רוז'" לאותו הפרס שנה לפני כן, נדמה היה כי צמד הסרטים ענה על צמא מסויים בקרב הקהל והמבקרים. אבל למרות העובדה ששני הסרטים היו מיוזיקלס גרנדיוזיים ומצועצעים כמיטב המסורת הם היו שונים מאוד אחד מהשני, וכל אחד מהם כיוון לדרך שונה.

מפזזים לאחור

מרשל עשה כמיטב יכולתו לשחזר את החוויה של קלאסיקות כמו "קברט" או "ברנשים וחתיכות" כשהוא נתמך על ידי שמם של ג'ון קאנדר ופרד אבס, המוזיקאים המחוננים שכתבו את הלחן למחזמר המקורי, כמו גם של הכוריאוגרף האגדי בוב פוסי.

לראות את "שיקגו" היה כמו פלאשבק לעבר, עם הפרצופים המוכרים של זולווגר וזיתה ג'ונס כסוג של עוגן עכשווי להיאחז בו. לורמן לעומתו יצר מחזמר חדש, שמבוסס בצורה רופפת על "לה טרוויאטה" של ורדי, ותיבלן אותו בלהיטים מוכרים של אמנים עכשוויים כמו אלטון ג'ון ודיויד בואי. בעוד מרשל יצר מוצר רטרואי לחלוטין לורמן ניסה באמת ובתמים לעדכן את הסוגה, כשההצלחה הבלתי נגמרת בהודו של מחזות זמר בוליוודיים משמשת לו כמקור השראה.

הוליווד נכנסת לזירה

מרשל ולורמן לא היו הראשונים שניסו להפיח חיים במסורת הוותיקה. את השורשים של התופעה ניתן למצוא בווריאציה הרצינית והמפוכחת של מרטין סקורסזה על הנושא, "ניו יורק, ניו יורק", או לחילופין בפרודיות עוקצניות כמו "חנות קטנה ומטריפה" ו"נער שוליים", שהוכיחו כי הז'אנר מכיל לא מעט הזדמנויות ליוצרים מרדניים וניסיוניים יותר. בשנות התשעים ניסה גם וודי אלן את מזלו ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" ולארס פון טרייר פתח את שנות האלפיים עם "רוקדת בחשיכה", ללא ספק המיוזיקל המדכא בהיסטוריה של הקולנוע.

מכיוון שהקולנוע המסחרי דרך קבע גונב רעיונות מעולם האינדי, לא מפתיע שגם הוליווד רצתה להשתלט על ז'אנר שמלכתחילה משויך אליה יותר מאשר לעולם העצמאי מפאת התקציבים הגדולים שבדרך כלל כרוכים בהפקתו. לא מפתיע גם כי דווקא "שיקגו" השמרני יותר יזכה באוסקר, ולא "מולן רוז'" החדשני. לחברי האקדמיה אין מוניטין של לקיחת סיכונים ותעוזת יתר בבחירותיהם.

אבל מבט בסרטים המוזיקליים של העשור האחרון מוכיח כי הז'אנר היכה שורשים, וההתייחסות אליו כאל מיצג מוזיאוני הראוי להתרפקות נוסטלגית נראית כיום תלושה מהמציאות. מצד אחד אנו נתקלים בסרטים כמו "מאמא מיה", מחרוזת מוסרטת של שירי להקת אבבא, או "מעבר ליקום", שמשתמש בשירי הביטלס, המשך ישיר למסורת של "מולן רוז'", שהופכת את המיוזיקל לנגיש יותר על ידי המוזיקה המוכרת. מצד שני קיימות לא מעט אדפטציות קולנועיות להפקות בימתיות מצליחות כמו "רנט" או "נערות החלומות". ומתחת לפני השטח ממשיכים בשלהם יוצרים איכותיים כמו ג'ון טרטורו עם "רומנטיקה וסיגריות" או פרנסואה אוזון עם "שמונה נשים".

את הדוגמאות הבולטות ביותר להתחדשות הז'אנר ניתן ללא ספק למצוא אצל דיסני. האולפנים, בעלי שנים של ניסיון בהפקות אנימציה מוזיקליות כמו "היפה והחיה" או "מלך האריות", שהפכו שתיהן גם להפקות בימתיות מצליחות, היו הראשונים שהשכילו לפנות לקהל צעיר יותר. בשילוב של המסורת הטלוויזיונית של "תהילה" עם מסורת המיוזיקלס הצליח הלהיט "היי סקול מיוזיקל" לפנות לאינספור פליטי תחרויות חובבים טלוויזיוניות כמו "כוכב נולד", שלמדו טוב טוב איך נהנים מביצועים סוחפים ללהיטים שמאלציים, ויישמו את היכולת החדשה הזו בשמחה גם בהמשכונים המצליחים.

"תשע", סוג של פנטזיה המבוססת באופן רופף על "שמונה וחצי" של פליני, עוסקת במשבר גיל העמידה של במאי מפורסם, וכרגע נראה שקהל בגיל העמידה הוא הקהל היחידי שמתעניין בה. למרות שמרשל הקפיד ללהק כוכבות כמו ניקול קידמן, קייט האדסון והזמרת פרגי, נראה שאפילו רשימת דיוות מכובדת כמו זו לא תצליח להתחרות עם השילוש הקדוש של זאק אפרון, ונסה האדג'נס ואשלי טיזדייל.

מרשל עובד כרגע על ההמשכון הרביעי של "שודדי הקריביים", ולמרות שזה לא יהיה מפתיע בכלל אם בסרט הרביעי בסדרה ההזויה הזו יהיו גם שירים וריקודים, התקווה היא ששם יצליח מרשל לנתב את יכולותיו לכיוונים קונסטרוקטיביים יותר. כיום, למרות הכישרון הלא מבוטל של מרשל, נראה שהוא הפך לסוג של דינוזאור, שלא ממש מבין את הז'אנר בו הוא כביכול מתמחה.