בלש חלש

לפי ספר השיאים של גינס, הדמות הקולנועית שגולמה מספר הפעמים הגדול ביותר בתולדות הקולנוע היא שרלוק הולמס, שהופיעה ביותר מ-200 סרטים. דמותו האניגמטית של הבלש הבריטי החריף והרציונלי עד כדי אבסורד ריתקה את הצופים מאז תולדות הקולנוע ולא נס ליחה.

דמותו הספרותית של הולמס מייצגת באופן מושלם אופן מחשבה שהגיע בתרבות המערב לשיאו בסוף המאה ה-19, ועדיין רלוונטי לתרבות זו גם בימינו אנו: ההכרה בכוחו העליון והמוחלט של ההיגיון האנושי על פני כל אמונה תפלה, וביכולתו של האדם לפתור באמצעות שכלו כל תעלומה שתוצב בפניו. מוזר, אם כך, שאת מלאכת הבימוי של העיבוד הראשון במאה ה-21 לדמותו של הולמס הפקידו דווקא בידיו של גאי ריצ'י, במאי שסרטיו מעלים על נס את האנרכיה הפרועה, ורחוקים עד מאוד מרוחו הקרה והמחושבת של הבלש.

תעלומה: למה אין תסריט נורמלי?

"שרלוק הולמס" של ריצ'י מציג את דמות הבלש המגולמת על ידי רוברט דאוני ג'וניור רב הכישרון, הנאלץ להתמודד עם תעלומה בה השמועות מספרות שרוצח סדרתי מסוכן בשם לורד בלקווד (מרק סטרונג), שנודע לשמצה בשל עיסוקיו בכישוף שחור, קם לתחייה מקברו. שותפו הנאמן של הולמס, ד"ר ווטסון (ג'וד לאו), משמש עזר כנגדו כמעט בעל כורחו בעודו מנסה להתארס לאהובתו, למגינת לבו של הולמס החרד לאבד את חברו.

בדומה לעלילת רבים מסיפוריו המקוריים של סר ארתור קונן דויל, ובמיוחד "כלבם של בני בסקרוויל", גם כאן הולמס ניצב כנגד תעלומה בה ככל הנראה ההסבר היחיד למתרחש הוא הסבר על טבעי, בעוד הוא היחיד כמעט שמנסה למצוא הסבר הגיוני למתרחש. עם זאת, כאן מתחיל ונגמר הדמיון בין הבלש המקורי לבלש אותו מציג ריצ'י.

ריצ'י אמנם משתמש בדמותו המוכרת של הולמס, אך נראה שזו רק בסיס כללי שמאפשרת לו להבליט את צדדים אזוטריים של הדמות, שכנראה מעניינים אותו הרבה יותר ממהותה המקורית. ריצ'י מקדיש חלק ניכר מהסרט לקרבות אגרוף בהם משתתף הולמס, למשחקים רומנטיים ולאקדחים. שימושו של הולמס בהיקש הלוגי המפורסם במהלך החקירה הבלשית האמיתית בסרט הוא שולי, אבל פורח דווקא בזמן שהוא מחפש את הנקודה החלשה בה רצוי להכות את יריבו לקרב על מנת לשתקו. התסריט הדל לא מסייע, ונראה שנבנה מקלישאות ושאריות שנותרו לאחר הפקת "צופן דה וינצ'י".

באד גאי

למרות זאת, ריצ'י מצליח לביים סרט אקשן משעשע במידה, גם אם מהנה פחות מסרטיו הקודמים (בהם גם כתב את התסריט, בניגוד לסרטו הנוכחי). זהו סרטו הראשון שלא הוגבל בארה"ב לגיל 17, ונראה שריצ'י ריסן וסירס את האנרכיה הטבעית שלו למען בימוי סרט לכל המשפחה. נוסף על כך, מה שעבד היטב בסרטיו הקודמים על עולם הפושעים הזעירים בלונדון של ימינו אנו, מרגיש לא נכון בסיפור על בלש ספרותי שגם אם היו לו כמה הרגלים רעים, הוא בסך הכל אינטלקטואל מתורבת. כמעט נראה ששרלוק הולמס נכפה על ריצ'י בעל כורחו, ולמרות שמדובר בחומר זר לו, הוא מנסה לעשות עמו את המיטב באמצעות הכלים המוכרים לו. לעיתים זה עובד (בעיקר בזכות של דאוני ג'וניור וג'וד לאו), ולעיתים המטרה מתפספסת.

מעניין לבחון את הסרט בפרספקטיבה תרבותית-היסטורית, כהדגמה למקום לו זוכים ההיגיון והרציונליזם בתרבות המערב לאורך השנים. אם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 דמותו הספרותית של הולמס הקר והמחושב היתה כוכבת על (במושגים של אותם הימים), בעוד שהיום, ככל הנראה, חל פיחות במקומם של ההיגיון והתבונה. דמותו של הולמס כפי שעוצבה בידיו של גאי ריצ'י, במאי שבחייו הפרטיים ביקר לא מעט במרכזי קבלה מיסטיים בחברת אשתו לשעבר, מדונה (סליחה, "אסתר"), מעוררת מחשבות נוגות על כך שהתבונה האנושית כבר לא זוכה לאותו מקום של כבוד לו זכתה בעבר הלא-רחוק. נראה שבימינו התרבות הפופולרית מעריכה הרבה יותר שרלוק הולמס המשתמש בכח אגרופיו להכנעת הפושעים, ולא בכח ההיגיון - וחבל.