אלמנטרי, מדונה ידידתי

באס גרובי מתנגן ברקע בזמן שווייס אובר עם מבטא קוקני כבד מתחיל לקשקש במהירות תוך שילוב של אין ספור ביטויי סלנג לא מוכרים. עבריין בריטי חתיך עם כובע מופיע על המסך במהירות רגילה, עובר באמצע קפיצה להילוך איטי בדיוק כשהווייס אובר מספק משפט קולי במיוחד, מחליף לשבריר שניה להילוך מהיר, ונעצר על פריז פריים בזמן שהמוסיקה פוסקת.

גם מבט של שלוש שניות מספיק כדי לדעת שאתה צופה בסרט של גאי ריצ'י, ילד הפלא של סרטי הפשע הבריטיים ואחד הבמאים בעלי טביעת האצבע המובהקת ביותר בתעשייה העולמית. היום, כש"שרלוק הולמס" שלו מכה ביד רמה בקופות, השאלה על שפתי כולם היא איך זה שלקח לריצ'י, ששמו שגור בפיו של כל חובב קולנוע כבר שנים, כל כך הרבה זמן לייצר בלוקבאסטר?

עבור סרט אינדי של במאי צעיר ולא מוכר היה "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" (1998), סרט הביכורים של ריצ'י, הצלחה פנומנלית, שצרפה את שמו לרשימה, לא קצרה אמנם, של חקייני טרנטינו, אבל במקום לא רע בראשה. חילופי המהירויות, הדמויות הצבעוניות, התסריט מרובה קוויי העלילה המצטלבים, והופעת המשחק של ג'ייסון סטטהאם, כמו גם זו של שחקן הכדורגל וויני ג'ונס, שתי תגליות של ריצ'י, הפנו את תשומת הלב של מבקרים וקהלים כאחד לכוכב הבריטי העולה.

מדונה נכנסת לתמונה

בסרטו השני, "סנאץ'" (2000), התאבזר ריצ'י בהתאם באולפן הוליוודי גדול (קולומביה), בשחקן איי ליסט (בראד פיט), ובקאסט איכותי שכלל בנוסף לסטטהאם וג'ונס גם את בניסיו דל טורו. אבל למרות שהיה זה סרטו המצליח ביותר (עד הולמס כמובן) המבקרים האשימו את רי'צי במחזור של החומרים שלו, וגם מחמאות גורפות לפיט על תפקידו המצויין כצועני שרירי וחמום מוח לא עזרו להפוך את ריצ'י לפלייר הוליוודי של ממש. אנטר מדונה.

מדונה וריצ'י, שנפגשו לראשונה על הדשא באחוזתו של הזמר סטינג, דילגו בקלילות על משוכת עשר השנים שמפרידה ביניהם, נישאו בדצמבר 2000, ואף הולידו תוצר אהבה של ממש בדמותו של בנם הביולוגי רוקו, בנוסף לאימוץ ההוליוודי האובליגטורי של ילד מלווי בשם דיויד. אבל כנראה שהמזל הרע הקולנועי של מדונה נזל גם על ריצ'י, ולמרות השתתפות של שניהם בטקסים קבליים באופן קבוע, השכינה לא נחה על תוצרו הקולנועי של הבעל הטרי. סרטו הבא, רימייק אומלל ליצירת המופת "סחף חושים" של הבמאית האיטלקיה לינה וורטמולר, היה פלופ של ממש, וזכור כאחד הכישלונות המזהירים של העשור האחרון. האם זה קשור לעובדה שמדונה שיחקה בתפקיד הראשי? אם מתחשבים בהיסטוריה העלובה של מדונה במדיום אז האפשרות נראית סבירה בהחלט, למרות שריצ'י עצמו טוען כי הסרט היה נועז מדי והמבקרים לא הצליחו להבין את האירוניה הדקה בה הוא השתמש.

לחלוב את שרלוק

בעוד נישואיו עם מדונה הולכים ודועכים עד הפרידה הבלתי נמנעת ב-2008, חזר ריצ'י לעשות את מה שהוא אוהב בצמד סרטי פשע בהם הוא חוזר לסגנון שפרסם אותו, "אקדח" מ-2005 שזכה להתעלמות גורפת מקהלים ומבקרים כאחד, ו-"רוקנרולה" (2008), סוג של חזרה לכושר בעיני חלק מהמבקרים, אם כי לא הצלחה של ממש. אבל מבט במכירות הדי וי די מגלה כי למרות הפרופיל הנמוך הפך ריצ'י לסוג של במאי פולחן, וחובבי הסגנון שלו מתייחסים אליו כאל יוצר רהוט, עקבי, שצפיה בסרטיו, גם בזניחים מביניהם, מתגמלת ביותר. פה ושם אף אפשר למצוא מעריצים של ממש, שנשבעים בשמו ומחכים שהקהל ידביק את ריצ'י ויתן לו את הכבוד לו הוא ראוי.

אחת הסברות היא שלמרות שקומדיות פשע מתוחכמות הוא ז'אנר פופולארי בארה"ב, הקצב של סרטיו של ריצ'י, העלילות הסבוכות ונטייתם לפטפטנות, כמו גם המחסור באקשן מסורתי יותר שכולל פיצוצים ומרדפים, הופכים אותו ללא נגיש עבור קהל שאינו בריטי. הבריטים עצמם, לעומת זאת, מתייחסים עליו לעיתים כאל בן עשירים שלא יודע דבר וחצי דבר על עולם הפשע, ומצליח למכור פנטזיה מזויפת של העולם התחתון הבריטי לזרים שלא מבינים כי לסרטיו אין כל קשר למציאות הלונדונית. אם זה המקרה אז כנראה ש"שרלוק הולמס", נכס תרבות היסטורי של בריטניה, מתאים הרבה יותר למידותיו של ריצ'י, ומגיע שאפו למפיקים ליונל וויגרם וג'ואל סילבר שלקחו סיכון ונתנו לריצ'י את ההזדמנות לחזור לעניינים עם הפקה בסדר גודל איתו שריצ'י טרם התמודד.

ריצ'י, שסיפורי הבלש המיתולוגי מוכרים לו עוד מגיל שבע, הפך להיות אחראי להפקת שרלוק הולמס הראשונה שעולה על המסכים האמריקאים בעשרים השנים האחרונות, ומצופה על ידי וורנר לעשות להולמס מה ש"באטמן מתחיל" עשה לאביר האפל – לאתחל את הפרנצ'ייז. כפי שזה נראה כרגע, עם הכנסות של שישים וחמישה מליון דולר בסופ"ש הראשון ושבירת שיא של מכירות ביום הכריסמס, יש סיכוי טוב שריצ'י ידחה את הפקת הסרט "לובו" המבוסס על דמות הקומיקס של די.סי, ואת המשכון "רוקנרולה" אותו תכנן, על מנת להתמקד בלחלוב את פרת הדולרים החדשה.