מור קופץ בראש

הפרטים היבשים: "קפיטליזם: סיפור אהבה", באנגלית "Capitalism: A Love Story".
ארה"ב, 2009. תיעודי. 127 דק'.

במאי: מייקל מור ("רוג'ר ואני", "באולינג לקולומביין")

מופיעים בתפקיד עצמם: רונלד רייגן ("אוכלים סרטים באייטיז"), ליהמן בראדרס ("הצילו! אני טובע בכסף"), ברק אובאמה ("נשיא קטלני") ועוד רבים וטובים.

מה הסיפור? נפילת הבנקים והמשבר הכלכלי היו רק קצה הקרחון - כבר שנים שאמריקה דופקת באופן שיטתי את אזרחיה בעלי ההכנסה הנמוכה. בעזרת חומרי ארכיון וראיונות מהשטח, הסרט מראה בדיוק מה טיבה של החיה, מעסקאות מלוכלכות בוושינגטון ועד חקלאים בדרום שמפונים מבתיהם. המסר: הגיע הזמן לעשות מהפכה.

במשפט אחד: מייקל מור וצוותו שוב מנסים להיכנס לבנייני משרדים מאובטחים ללא הצלחה. הפעם זה בוול-סטריט.

אז למה כן? ברמה החינוכית, זהו סרט מאיר עיניים. מור מעלה כמה נקודות מעניינות למחשבה וחושף כמה סיפורי זוועה על טבעו הרצחני של הקפיטליזם האמריקני חסר הרסן. יש כמה רגעים ממש מצמררים (בנקאי בכיר לוחש הוראות באוזנו של רייגן הצייתן) וכמה מרגשים (מפוטרי מפעל בשיקגו מתאגדים ומשתלטים בכוח על אמצעי הייצור). אני יצאתי מהסרט עם שתי החלטות חד משמעיות: לעולם לא אקח משכנתא (זין בעין שאני נותן לבנקים להשתלט לי ככה על החיים) ולעולם לא אחיה באמריקה (עם כל הכבוד להמבורגרים ולדונאטס, פחד אלוהים מה שהולך שם).

ולמה לא? כי מייקל מור, עם הכובע בייסבול והפוזה העממית שלו, כבר נהיה כל כך מעצבן שאתה בקושי יכול להקשיב לו, ולא משנה כמה חשוב ומעניין הסיפור שהוא מספר. מדוקמנטריסט חתרני הוא הפך לפרובקטור פשטני, וסרט כמו זה היה יכול להיות חזק בהרבה ללא הסצנות המביכות האלה בהן הוא מנסה לעשות כל מיני תרגילי יח"צ זולים (כמו להחנות משאית ברינקס מול בניין של אחד הבנקים שקיבלו חבילת שי בסך כמה מיליארדים ממשלם המיסים, ולדרוש את הכסף בחזרה)

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: אצלנו בבית אבא תמיד טיפל בענייני כספים – סרט בנים.

הדייט שתקע אותי: אלא אם כן אתם יוצאי הנוער העובד שיודעים לשיר את האינטרנציונל בארבע שפות וחיים בקומונה בעפולה, אני לא ממליץ עליו כסרט לדייט (וגם לא בטוח שהוא בכלל מציג בעפולה).

מדד הזיקפה: יש אנשים שמילים כמו 'סאב-פריים' ו'אג"ח' מחרמנים אותם. לשמחתי, אני לא אחד מהם.

דם על הידיים: לממסד הכלכלי האמריקני יש בהחלט איזו טיפה או שתיים של דם על הידיים, אולי אפילו יותר מלכל גוף אחר מאז מלחמת העולם השניה. אולם אלימות פיזית של ממש אין בסרט.

האורך דווקא כן קובע: 127 דקות מתישות למדי – הייתי חותך את זה לשעה וחצי לקראת השידור הבלתי נמנע ב-yes דוקו.

בוטום ליין: זה סיפור אהבה זה? איפה חתונה בסוף? איפה ג'ניפר אניסטון? את הכסף!