יש אלוהים?

אחד הספרים הקשים ביותר בתנ"ך הוא ספר איוב. בספר, למי שלא זוכר, אלוהים והשטן מתערבים על איתנות אמונתו של איוב: אלוהים מתיר לשטן לעשות לאומלל מה שבא לו, בעוד אלוהים מהמר שאין דבר שיגרום לאיוב התם והישר להתכחש לאמונתו בצדקת דרכו ובצדקתו של אלוהיו. בעוד אלוהים והשטן משתעשעים על חשבונו, איוב מאבד את רכושו, את בריאותו ואת ילדיו (שמשלמים בחייהם למען סיפוק יצרי השוכנים במרומים). למרות שהתחרות קשה, אין הרבה סיכוי למצוא בספרי התנ"ך אחד שמתאר את אלוהים כעריץ סדיסט ואכזר מזה.

האחים איתן וג'ואל כהן, מיוצרי הקולנוע הגדולים של דורנו, אם לא הגדולים שבהם, בחרו לספר בסרטם "יהודי טוב" על איוב בן זמננו בשם לארי גופניק (מייקל שטולברג). גופניק הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה במערב התיכון האמריקאי של שנות השישים (מחוזות ילדותם של הבמאים), שאשתו מודיעה לו שברצונה לעזוב אותו למען חברו הטוב ביותר. מכאן והלאה, הצרות ממשיכות ליפול על ראשו של גופניק, ללא רחם וללא הפסק, בעודו מנסה להבין במה חטא וכיצד ניתן להסביר את מצב הביש שחייו נקלעו אליו. הוא אמנם לא מוכה בשחין וילדיו לא נספים, אבל חייו מתפוררים בעודו צופה חסר שליטה מהצד.

אדם בעקבות גורלו

הסרט נפתח בסצנה קצרה ומרתקת, לכאורה חסרת כל קשר לסרט, בה זוג יהודי מהשטעטל חוששים (ביידיש) שהכניסו דיבוק לביתם. אמנם לסצנה אין כל קשר עלילתי להמשך הסרט, אך היא נותנת את הטון לשאלות הקיומיות שעולות במהלכו: האם יש משהו בחיינו מעבר למוחשי? האם יש יתרון לרציונאלי על פני העל-טבעי, או להיפך? האם בכלל יש הסבר למציאות? האם יש דרך נכונה או בלתי נכונה להתמודד איתה ועם האסונות הטמונים בחובה?

הסצנה המדוברת, בדומה לסרט עצמו, לא נותנת תשובה חד-משמעית. כמו בסרטם המבריק של האחים כהן "ארץ קשוחה", גם כאן עלול להתאכזב הצופה המצפה לסוף-טוב-הכל-טוב בו הכל מובן וסגור באופן נאה. צופה שמצפה לסרט מעורר מחשבה, לעומת זאת, ימצא ב"יהודי טוב" את אחת מיצירות הקולנוע המטלטלות והמורכבות שעלו על המסך מאז סרטיו של אינגמר ברגמן, בה כל כישרונם הקולנועי הניכר של האחים בא לידי ביטוי מלא. בעוד שגופניק מנסה להיות אדם רציני (כפי שמעיד שמו המקורי של הסרט "A Serious Man", שתורגם לעברית באופן קלוקל), בתקווה ובאמונה שזו הדרך להתמודד עם המציאות, המציאות האכזרית מכה בפניו פעם אחד פעם, ללא רחם וללא הפסק.

הרקע היהודי של עלילת הסרט מספק לו צבעוניות מרשימה, בעזרת גלריה של דמויות משעשעות, לעיתים אף קריקטוריסטיות, שמסבות הנאה רבה. עם זאת, למרות הרקע היהודי ולמרות שפע היידישקייט, אין לדת היהודית בלעדיות על המסר העולה מהסרט. האחים כהן יצרו יצירה אקזיסטנציאליסטית וכלל אנושית, שהכאב העולה ממנה יהיה מוכר לכל אדם חושב, בין אם הוא יהודי, נוצרי, מוסלמי או בודהיסטי. למרות כל שביב של תקווה שאנו מנסים להיאחז בו, לא משנה אם זו אמונה דתית באל מכוון מלמעלה, או אם זו אמונה רציונאלית בסדר והגיון בחברה ובטבע - האדם נדון לחיים קצרים, קשים ומלאים מכאוב. הדבר היחיד בו אנו יכולים להיאחז היא האשליה החלולה של שליטה בגורלו. היכולת והכישרון של האחים כהן לתפוס כאב זה בסרט קולנוע היא לא פחות ממופלאה.