הרביעייה הקאמרית

אם אתם חוככים בדעתם לגבי סוג המפלצת שהולכת לשלוט בתרבות הפופולרית של תחילת המאה ה-21, ההמלצה החמה היא השקעה במניות של זומבים. מאז תחילת שנות התשעים, בהן פרצו בסערה לעולם הקולנוע והטלוויזה "ראיון עם ערפד" ו"באפי קוטלת הערפדים", הערפדים שלטו שלטון אימה ללא-עוררין כמפלצות הקוליות ביותר על המסך. אמנם "דמדומים" (שבשבוע הבא עולה סרט ההמשך שלו, "ירח חדש") עשוי להיראות כמו ניצחונם הסופי של מוצצי הדם החיוורים, לאחר שגרסת הנצנצים הקיטשית שלהם כבשה אפילו את ליבן של נערות בנות 12, אבל למעשה, "דמדומים" היא כנראה שירת הברבור של הז'אנר. המגמה הרוחשת מתחת לפני השטח מצביעה על מלך חדש – הזומבי.

בפריחתם המחודשת של הזומבים ניתן לצפות, בין השאר, ב"ברוכים הבאים לזומבילנד", סרט שאמנם לא הגיע לרמת הכנסות של "דמדומים 2", אבל עדיין הפך לקומדיית הזומבים הרווחית ביותר בתולדות הקולנוע. מה שמפתיע עוד יותר, הוא שזהו הסרט שהציג את הפתיחה הרווחית ביותר בקריירה של וודי הרלסון (24.7 מיליון דולר בסופ"ש הראשון), כוכב קולנוע ותיק ומוערך. מצד שני, אם חושבים על זה, זה בעצם כמעט מובן מאליו – אין מתאים יותר מוודי הרלסון לאחוז ברובה צייד בימינו ובמאצ'טה בשמאלו בדרכו לחסל עדרי זומבים, ואין מתאימים מהזומבים לשחרור פוטנציאל הטסטוסטרון המלא של הרלסון. אם זו לא הייתה קומדיית זומבים, זה היה סיפור אהבה.

ביל מאריי בתפקיד עצמו

הסרט מספר על ארבעה בני אדם המשוטטים בארה"ב שהוחרבה על ידי מגיפת זומבים. הגיבור, קולומבוס (ג'סי אייזנברג) הוא חנון צעיר ששרד בזכות רשימה ברורה של חוקי הישרדות עליהם הוא מקפיד (בין השאר, "חוק מספר 2: וידוא הריגה"). בתחילת הסרט הוא פוגש את טלאהסי (הרלסון), מכונת הרג חסרת מעצורים שמתענגת על חיסול זומבים כמו אנין טעם המתענג על מנת השף במסעדת יוקרה, ובהמשך גם את וויצ'יטה (אמה סטון, "חרמן על הזמן") ואת אחותה הקטנה ליטל-רוק (אביגייל רסלין, "מיס סאנשיין"). החבורה מנסה להגיע למערב ארה"ב, היכן ששמועות מפוקפקות טוענות שקיים איזור נקי מזומבים.

כוחו של הסרט טמון בהומור המדויק והאינטליגנטי שלו. אל תטעו, יש בסרט די והותר זומבים הנועצים בתאווה את שיניהם הרקובות בבשר אדם (הוא מוגבל לצפייה מגיל 14), אבל אלו משמשים בעיקר כרקע קומי לעלילה, בה הסרט משתעשע לא מעט על חשבון הז'אנר, על חשבון הדמויות ועל חשבון הקולנוע האמריקאי בכלל. הדרמה בסרט מאוד שונה מהמקובל בסרטי זומבים "רציניים" - לא נראה שמישהו באמת חושש מהמפלצות, או ממש מוטרד מגורלה העגום של האנושות. בין השאר, ראויה לציון הופעת אורח אקסצנטרית ומבריקה של ביל מאריי ("מכסחי השדים"), בתפקיד עצמו, אותו החבורה פוגשת בבוורלי הילס.

לאורך הסרט, לדמויות השונות די ברור שבסוף מסעם לא ממתין מקום חופשי מזומבים, מה שמותיר אותם במעין מסע חסר-מטרה במהלכו הם מנסים לפתור את הבעיות האישיות והקטנוניות שלהם. היכולת של התסריטאים ושל הבמאי להפוך את הדמויות המעצבנות הללו ואת הרלסון חסר המורא, למוקד של קומדיה בה הם מקפידים על כל חוקי הז'אנר המקובלים בסרטי זומבים, הופך את הסרט למשעשע במיוחד. נוסף על כך, הוא עמוס בהתייחסויות ועקיצות כלפי סרטים וז'אנרים אחרים, שבניגוד למקובל, עשויות בטוב טעם ולא נותנות תחושה שהיוצר הינו טרחן המנסה להפגין את ידענותו (ע"ע טרנטינו). אמנם לקראת הסוף הסרט מאבד תאוצה, כשהקומדיה מפנה מקום לטובת אקשן סטנדרטי, אבל בסך הכל מדובר בסרט משעשע ומרענן, למי שלא נרתע ממעט קרביים מעורבים בהומור שלו.