ניקיטה טייב

דני לרנר השאיר רושם עמוק על תעשיית הקולנוע הישראלי כשעלה לאקרנים "ימים קפואים" לפני שלוש שנים. בסרט ההוא, מותחן פסיכולוגי פרנואידי בשחור-לבן שצולם בתנאי מחתרת, הפגין לרנר סגנון בימוי רהוט ומלא ביטחון. האווירה ההזויה, הבחירה בז'אנר הלא שגרתי (לקולנוע ישראלי) והתסריט המהוקצע זכו ללא מעט שבחים. באופן טבעי נוצרה ציפייה דרוכה לסרטו הבא של לרנר, "קירות", ששמועות לגביו החלו לטפטף בהדרגה.

כל פיסת אינפורמציה שהגיעה לגבי הסרט הזה רק הגבירה את הסקרנות. כשלעצמו מכיל שילוב המילים דרמת פעולה ישראלית כוח משיכה לא קטן, אבל כאילו זה לא מספיק הציב לרנר במרכזו שתי נשים, והצליח ללהק לתפקידי שתיהן כוכבות ענק. הראשונה היא נינט טייב, הזמרת המצליחה ביותר בארץ בתפקיד קולנועי ראשון. השניה, אולגה קורילנקו, שהייתה אנונימית למדי בזמן שלוהקה לסרט, לוהקה במקביל לתפקיד נערת בונד בסרט "קוונטום של נחמה", והפכה לכוכבת בינלאומית.

קורילנקו, הגיבורה המרכזית של הסרט, משחקת נערת ליווי רוסיה שעובדת בתל אביב. לאחר ניסיון בריחה כושל ממעסיקיה הנפשעים היא ניצבת מול בחירה אכזרית, להפוך לרוצחת שכירה עבור המאפיה הרוסית או לדון את בתה, שגרה ברוסיה, לגורל זהה לזה שלה. קורילנקו מתחילה לעבוד במקצוע החדש, ובתמורה מקבלת דירה מסריחה בדרום תל אביב, ושלוות נפש מסויימת הנובעת מהעובדה שבתה לא מוטרדת על ידי גנגסטרים, פלוס הבטחה מעורפלת לכרטיס טיסה לרוסיה במידה ותצליח במשימותיה. את המפעיל שלה מגלם בכריזמטיות ולדימיר פרידמן, אותו כבר ראינו החודש בסרט "חמש שעות מפריז".

נינט נכנסת לתמונה כשכנתה של קורילנקו במגוריה החדשים, קופאית בסופר שמעריצה את זהר ארגוב. למרות התמודדות יומיומית עם בעל אלים ופסיכוטי (זוהר שטראוס, שמצליח להיות מפחיד למדי), מספיקה נינט ללמד את קורילנקו איזה פסטה לקנות בסופר, למה אלביס הוא ממש לא המלך האמיתי ושחשוב מאוד לא להיות פראיירית. קורילנקו מצידה מלמדת את נינט איך משתמשים באקדח. למרות המחסור בשפה משותפת ופערי התרבויות, שתי הנשים קושרות ביניהן חברות, שצפויה כמובן להתפרץ למעשי התגוננות אלימים אל נגד הגברים שמדכאים אותן.

הקירות זקוקים לחיפוי של דיאלוגים

כבר בסיקוונס שפותח את הסרט ברור שלרנר ידע מה הוא עושה כשהוא החליט לביים סרט הכולל סצנות פעולה. יש לו חוש לזה. למרות שהאמצעים שעמדו לרשותו מן הסתם צנועים בהרבה מאלו העומדים לרשות קולגות ברחבי העולם, לרנר מביים אקשן ריאליסטי, מדויק, אנרגטי ואפקטיבי. לרגע לא נרשמה אותה תחושת מבוכה משועשעת שנוצרת כשיש פער בין רצונותיו של במאי וליכולותיו, תחושה שהפכה לצערנו לסימן היכר מובהק של הקולנוע הישראלי.

הבעיה היא שמלבד האקשן יש גם סרט. יש שתי שחקניות יפות ומוכשרות שצריכות טקסטים וסיפורים שיפעילו אותן, ובאגף הזה לרנר, שגם כתב את התסריט, לא באמת מספק את הסחורה. בהתחלה קצת קשה להבחין בזה, מכיוון שהסרט, גם ברגעים בהם דיאלוג הוא הפעולה היחידה, טעון על ידי זויות הצילום של לרנר והמשחק מלא החיים של נינט וקורילנקו. ניכר כי שתיהן מנסות להוכיח את עצמן והן בהחלט מצליחות. אבל ככל שהסרט מתקדם הקשר בין שתיהן מתגלה כלא לגמרי אמין. ההתקרבות שלהן נראית קצת טכנית ומאולצת, והתוצאה היא שהרגעים האינטימיים ביותר שלהן, בהן הקשר ביניהן אמור להגיע לשיאו, קצת משעממים.

קיים גם חוסר איזון מבלבל בין שתיהן. קורילנקו מקבלת את מירב תשומת הלב בעוד סיפורה של נינט קצת נופל בין הכיסאות. לרנר מתאר בהרחבה את עולמה המאיים של קורילנקו, על שלל הבריונים שחיים בו, אבל דמותו של זהר שטראוס נותרת שטוחה לחלוטין. לרנר לא ממש הצליח להשתלט על הקאסט המשובח שלו, ולמרות שהרבה מהשחקנים מצליחים להרשים ברגעים ספציפיים, המכלול לא עובד. חציו השני של הסרט מבולבל, וגם אם לקראת הסוף הוא צובר תאוצה ונגמר בקרב יריות יוצא מן הכלל בכל זאת התחושה הכללית היא של החמצה.

אם לרנר היה מחליף כמה מרגעי הפימייל בונדינג המשמימים בעוד קצת אקשן מעולה, הסרט היה יכול לעלות בכמה מדרגות. כרגעו הוא נשאר בגדר ניסיון מרשים ומעניין, אם כי לא לגמרי מוצלח, ולרנר נשאר בגדר הבטחה שעוד לא מימשה את עצמה.