לא נפל מהחומה

30 שנה אחרי יציאת האלבום המיתולוגי של פינק פלויד, שלחנו את דני סגל לצפות שוב ב"החומה", הסרט שמבוסס עליו. בהתחלה הוא נתקף אלרגיה, אבל בסוף הנוסטלגיה ניצחה

לא נפל מהחומה | רשת 13

גם אני, כמו לא מעט מבני דורי, נתקעתי בצעירותי בתחנת התרבות המתישה הקרויה רוק מתקדם, והקשבתי שעות על גבי שעות לתקליטי "קונספט" אינסופיים לפני שעליתי על רכבת הפאנק והניו ווייב וברחתי כל עוד נפשי בי. באותם ימים רחוקים האזנה שבועית ל"החומה" של פינק פלויד היתה פעילות מובנת מאליה, חשיפת יתר שגרמה באופן טבעי לשחיקה מסוימת של החוויה. לאחר שהתמדתי בפולחן ההערצה הפנטי במשך תקופה ארוכה פיתחתי באופן צפוי תגובה אלרגית חמורה לאלבום, ללהקה ולסגנון המוזיקלי, שגרמה לי להתחיל להתעוות, לרעוד ולהזיע בכל פעם שנתקלתי ב "החומה", אלרגיה שהגיע לשיאה כשזכה השיר "עוד לבנה בחומה" במקום הראשון במצעד העשור של שנות השמונים למרות שרשמית הוא יצא לאור בנובמבר 1979.

האם האלבום הזה עובד גם על אנשים מבוגרים? מכיוון שעם השנים איבדתי את היכולת להקשיב לתקליט כפול מתחילתו ועד סופו, החלטתי שהדרך הטובה ביותר לבדוק את העניין הוא דרך הסרט של אלן פארקר משנת 1982, סוג של וידאוקליפ שיצא מכלל שליטה והפך לסרט באורך מלא. הדימוי על העטיפה, אותו ראש פעור פה שמגיח מהחומה בזעקה, העביר רעד קל, אותה האלרגיה הנושנה חזרה לפתע - אבל אזרתי אומץ, הכנסתי את ה די-וי-די ולחצתי על פליי.

הסרט מרגיש קצת כמו סרט אוונגרד של דיויד לינץ' או של דרק ג'רמן, ועוקב אחר רוקר מסטול בשם פינק פלויד, המגולם על ידי בוב גלדוף, שנזכר בחוויות ילדות תוך בהיה במסך הטלוויזיה, ובמקביל הוזה סוג של עולם אלים וטוטליטרי בו הוא עצמו משמש גם כדיקטטור וגם כקורבן מדוכא. האימג'ים הפשטניים, הנימה הצינית בקולו הלגלגני של רוג'ר ווטרס והטקסטים עמוסי הדימויים, כשבראשם כמובן הדימוי המרכזי של "החומה", נראו לי מעייפים וילדותיים, וכבר כמעט החלטתי להכריז על הפרויקט ככישלון, להחזיר את הסרט לספריה, ולחזור לעולם האמיתי.

לראות מבעד לסדקים

אבל לפתע, בערך ברגע בסרט בו יונה צחורה מתחילה לעוף והופכת לנשר שחור ומאיים, כשברקע מתנגן השיר "Good Bye Blue Sky", הרגשתי צמרמורת קלה. וזו לא היתה אותה הצמרמורת של האלרגיה, אלא משהו אחר, כנראה נוסטלגיה - ומצאתי את עצמי נשאב לתוך עולם האנימציה הסוריאליסטית של הסרט, מתרגש עד דמעות מהמוזיקה, ונהנה מכל רגע.

הפרוידיאניות חסרת המעצורים, שמתערבבת לעיתים עם שנאת נשים של ממש (כמו ברגע בו פרח שנראה כמו איבר מין נשי שותה את הבובה הנפולה שמייצגת את הגיבור הכלוא בחומה), מביכה אמנם, אבל קשה להכחיש את העוצמה של הדימויים, והעובדה שמדובר בסופו של דבר ביצירה אישית, של ווטרס, שמבוססת ברובה על חוויות שלו, מקלה לסלוח על חוסר התקינות הפוליטית. וכשהסרט מגיע לקליימקס התיאטרלי שלו, קשה שלא להזדהות.

חסר תחושה

כשמביטים על האלבום הזה כעל טקסט פוליטי, מניפסט או הצהרה פילוסופית עמוקה הוא מתגלה כחסר תחכום בצורה מעיקה, וגובל בדביליות. ווטרס מאכיל את המסרים שלו בכפית ללא כל תובנה חדשנית וממחיש את תפיסת העולם שלו, בה יש מקום לשני צבעים בלבד – שחור ולבן. אבל כששוכחים לרגע את הררי היומרה שהעמיסה הלהקה בעלת האגו המנופח בעולם על היצירה הזו, נשארים עם כמה בלדות מלנכוליות לא רעות, עם כמה המנונות רוקנ'רול אפקטיביים למדי, וגם עם רגעי חסד של ממש כמו "Comfortably Numb", "The Trial" ו"Hey You", וכשהם משולבים בתוך הויזואליה הפסיכדלית של אלן פארקר התוצאה בהחלט מרשימה.

לשמוע את החומה זו חוויה שמקבילה במידה רבה לחוויית הצפיה בטקס יום השואה או טקס יום הזיכרון. אתה מאוד מתרגש מהחוויה, מאוד מתרשם מהשירים היפים ומרמת הפקה הגבוהה, אבל הרצינות התהומית ותחושת הקונצנזוס הגורפת גורמות לך להתפתל בכיסא ולנסות להבריז, ואם זה יום חם אז גם להתייבש ולהתעלף. קשה להכחיש שמדובר באלבום מופת, שמכיל אמירה עוצמתית שמצליחה להדהד, במידה מסויימת, גם היום. אבל בהחלט אפשר להגביל את רמת החשיפה ליצירה הזו לפעם בעשור, נניח, כי גם לנוסטלגיה יש תאריך תפוגה.