לא נפל מהחומה

האם האלבום הזה עובד גם על אנשים מבוגרים? מכיוון שעם השנים איבדתי את היכולת להקשיב לתקליט כפול מתחילתו ועד סופו, החלטתי שהדרך הטובה ביותר לבדוק את העניין הוא דרך הסרט של אלן פארקר משנת 1982, סוג של וידאוקליפ שיצא מכלל שליטה והפך לסרט באורך מלא. הדימוי על העטיפה, אותו ראש פעור פה שמגיח מהחומה בזעקה, העביר רעד קל, אותה האלרגיה הנושנה חזרה לפתע - אבל אזרתי אומץ, הכנסתי את ה די-וי-די ולחצתי על פליי.

לראות מבעד לסדקים

אבל לפתע, בערך ברגע בסרט בו יונה צחורה מתחילה לעוף והופכת לנשר שחור ומאיים, כשברקע מתנגן השיר "Good Bye Blue Sky", הרגשתי צמרמורת קלה. וזו לא היתה אותה הצמרמורת של האלרגיה, אלא משהו אחר, כנראה נוסטלגיה - ומצאתי את עצמי נשאב לתוך עולם האנימציה הסוריאליסטית של הסרט, מתרגש עד דמעות מהמוזיקה, ונהנה מכל רגע.

חסר תחושה

כשמביטים על האלבום הזה כעל טקסט פוליטי, מניפסט או הצהרה פילוסופית עמוקה הוא מתגלה כחסר תחכום בצורה מעיקה, וגובל בדביליות. ווטרס מאכיל את המסרים שלו בכפית ללא כל תובנה חדשנית וממחיש את תפיסת העולם שלו, בה יש מקום לשני צבעים בלבד – שחור ולבן. אבל כששוכחים לרגע את הררי היומרה שהעמיסה הלהקה בעלת האגו המנופח בעולם על היצירה הזו, נשארים עם כמה בלדות מלנכוליות לא רעות, עם כמה המנונות רוקנ'רול אפקטיביים למדי, וגם עם רגעי חסד של ממש כמו "Comfortably Numb", "The Trial" ו"Hey You", וכשהם משולבים בתוך הויזואליה הפסיכדלית של אלן פארקר התוצאה בהחלט מרשימה.

לשמוע את החומה זו חוויה שמקבילה במידה רבה לחוויית הצפיה בטקס יום השואה או טקס יום הזיכרון. אתה מאוד מתרגש מהחוויה, מאוד מתרשם מהשירים היפים ומרמת הפקה הגבוהה, אבל הרצינות התהומית ותחושת הקונצנזוס הגורפת גורמות לך להתפתל בכיסא ולנסות להבריז, ואם זה יום חם אז גם להתייבש ולהתעלף. קשה להכחיש שמדובר באלבום מופת, שמכיל אמירה עוצמתית שמצליחה להדהד, במידה מסויימת, גם היום. אבל בהחלט אפשר להגביל את רמת החשיפה ליצירה הזו לפעם בעשור, נניח, כי גם לנוסטלגיה יש תאריך תפוגה.