אלטמן הגדול
לרגל שלוש שנים למותו של הבמאי רוברט אלטמן, דני סגל הלך לברר מה קורה אצל ג'ורג' לוקאס, מרטין סקורסזה, וודי אלן ושאר החברים למקצוע שפרצו בשנות השבעים

קשה לחשוב על במאי שמסמל באופן מובהק יותר את רוח הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים מאשר רוברט אלטמן, שמת היום לפני שלוש שנים. רוחב היריעה, האנסמבלים הגדולים, קווי העלילה הרבים והמפותלים, הדיאלוגים הרבים שנאמרים בו זמנית והביקורת החברתית המובנית, כל המרכיבים הללו, בהם ניתן להבחין בסרטים כמו "מ.א.ש", "נאשוויל" או "באפלו ביל והאינדיאנים", ייצרו אווירת כאוס דינמית שהכילה את המיצוי הרעיוני של "ניו הוליווד", ושימשה דוגמא ומופת לבמאים פורצי הגבולות שזכו לכינוי הזה.
אבל הדבר היפה באלטמן הוא שגם בסרטים כמו "השחקן", "תמונות קצרות" או "גוספורד פארק", שנעשו בשנות התשעים והאלפיים, לא התפשר אלטמן בן השישים פלוס, ולמרות שהסרטים הללו היו רעננים ועדכניים ניתן היה להבחין בהם באותם העקרונות המנחים אותם פיתח אלטמן בתחילת דרכו. האם יש עוד במאים מדור שנות השבעים שניתן לומר את זה עליהם?
מלחמת המותגים
מרטין סקורסזה, שרק השבוע התבשרנו על זכייתו בפרס מפעל החיים בטקס גלובוס הזהב המתקרב, התחיל לפעול בפרופיל גבוה מאוד בשנות השבעים, הפך למוביל קולנועי בשיתופי הפעולה שלו עם פול שרדר ב"נהג מונית" ו"השור הזועם", המשיך לשיאים נוספים כמו "מלך הקומדיה" ו"החבר'ה הטובים" בשנות השמונים, וממשיך לביים במרץ עד היום. למרות שהשנים האחרונות בקריירה שלו היו נחותות מבחינה אמנותית, דווקא במהלכן הוא זכה לאהדה אדירה מצד הקהל והממסד ההולוודי כאחד, ובסרטים כמו "הטייס" הוא הוכיח כי כוחו עדיין במותניו. ובכל זאת, קשה למצוא בסרטיו האחרונים את החדשנות בה הצטיינו הפקותיו משנות השבעים, ועם כל הכבוד לפועלו, בין אם כבמאי ובין אם כדוקומנטריסט והסטוריון קולנוע, הוא לא הצליח לשמר את הרוח המרדנית של סרטיו הראשונים.
ג'ורג' לוקאס, שקנה את מקומו בהיסטוריה עם טרילוגיית "מלחמת הכוכבים", מכר אותו ביחד עם מליוני בובות מרקדות של ג'אר ג'אר בינקס. אולי הדוגמא הטובה ביותר לבמאי שהזדקן בחוסר כבוד, לוקאס כמעט הצליח להשמיד במו ידיו את יצירת המופת שלו על ידי הטרילוגיה החדשה. למרות ההצלחה המסחרית המסחררת, כל צופה שגדל על הסרטים המקוריים הבחין כי בשפה הקולנועית של הסרטים החדשים אין זכר לאפיות ולקסם שהפכו את הקודמת ליצירת מופת.
לא מחכים לבריאן דה פלמה
הפיאסקו הקרוי "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" בהחלט עושה חשק לשייך גם את ספילברג לאגף האכזבות, אבל קשה להתעלם מהחדשנות שלו בסרטים כמו "להציל את טוראי ראיין", ומהעובדה שלצד סרטים מעצבנים כמו "טרמינל" או "תפוס אותי אם תוכל" הוא גם יצר בשנים האחרונות סרטים לא רעים כמו "מלחמת העולמות" או "מינכן". האם יש קשר בין הפרוייקטים הללו לדברים שהפכו אותו לגדול בתחילת דרכו? לא ממש. קיימים רגעי חסד קטנים בהם הוא חוזר לעניין הבסיסי שלו ביחסי הורים וילדים ובמפגש של חיי היומיום עם אירועים חד פעמיים או מופלאים אבל עם השנים חוש המידה שלו הלך ודעך, וכיום קשה למצוא את היופי מתחת להררי הסנטימנטליות והפוליטיקלי קורקטיות.
בריאן דה פלמה הקדיש את הקריירה הקולנועית המפוארת שלו ליצירת מחווה אחר מחווה לאלפרד היצ'קוק, ולמרות שבסרטיו אחרונים, ביניהם ניתן למנות את "הדליה השחורה" ואת "פאם פאטאל", הוא ממשיך בפועלו זה, הוא חוצה לעיתים קרובות מדי את הקו הדק שבין סרט פשע לבין פורנוגרפיה רכה, הרגל שיצר לו תדמית, בדומה לקובריק לפניו, של אשמאי זקן. בימיו הגדולים היה דה פלמה אחראי ליצירות מופת דוגמת "פני צלקת" או "התפוצצות", וגם בשנות השמונים והתשעים הוא היה פעלתני ביותר בסרטים כמו "משימה בלתי אפשרית" או "הבלתי משוחדים". אבל כיום אין איש מחכה לסרטיו ולמרות שהוא ממשיך לעבוד, הוא כבר מזמן לא נחשב לבמאי איכות.
האמת של וודי אלן
וודי אלן הוא מקרה יוצא דופן בתולדות הקולנוע, ומבחינות מסוימות הוא אולי הקרוב ביותר לאלטמן במידת ההצלחה שלו לשמור על אינטגריטי ועקביות בתחומי העניין שלו אל תוך שנות הזהב. סרט של אלן זה סרט של אלן ואין שום דרך להתבלבל בו. אלן אולי לא מצליח לשמור על רמה אחידה אבל כל שניים-שלושה סרטים הוא עדיין מצליח לייצר יצירת מופת וגם כשהוא לא, רואים בבירור שהוא ניסה. בשום שלב אלן לא התמסחר, בשום שלב הוא לא וויתר על האמת האמנותית שלו, והדבר היחידי שניתן לומר בגנותו הוא שלא תמיד כל מה שמעניין אותו מעניין גם את הקהל.
אחד הסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל קאן האחרון היה סרטו החדש של פרנסיס פורד קופולה. האיש שנחשב תקופה ארוכה לגדול הבמאים, הבמאי שביים את "הסנדק", צלל בשנות התשעים לתוך משבר יצירתי ממנו הוא לא הצליח להשתחרר עד היום. עמוק עמוק בפנים קיימת תמיד התקווה שקופולה יפרוץ שוב עם יצירות מופת מושלמות כמו "השיחה", או "ראסטי ג'יימס" אבל מבט ב"דרקולה" או ב"מוריד הגשם" יוצרים את התחושה כי האופציה הזו לא מציאותית ביותר.
לומט איבד את זה
סידני לומט הפתיע בשנה שעברה עם "לפני שהשטן יודע שאתה מת", פילם נואר מסוגנן וקשוח בכיכובם של פיליפ סימור הופמן, אית'ן הוק ומאריסה טומיי, אבל למרות שהפילמוגרפיה שלו מעשרים השנים האחרונות די צפופה, קשה לחשוב על עוד סרט שהוא עשה אחרי שנות השבעים שהשאיר אימפקט. בסרטים כמו "אחר צהריים של פורענות" ו"שניים עשר המושבעים" הפך לומט לאמן השילוב בין סרטי פשע למשלים חברתיים, אבל בהמשך הקרירה שלו הוא הפך לבמאי זניח למדי שלא מצליח לשחזר את תהילת העבר.
למרות שסידני פולאק, סטנלי קובריק, סם פקינפה ורוברט אלטמן אינם עמנו, פליטי שנות השבעים האחרים עדיין ממשיכים לעבוד, וגם אם לא כולם שומרים על גחלת הניסיוניות, הנוכחות שלהם בהחלט מורגשת בתעשייה. אבל גם בין אלו המתמידים ברוח החופשית שאפיינה את התקופה ההיא, קשה למצוא מישהו ששמר על תנופה כה מרשימה, והצליח גם בשנותיו האחרונות לעורר דיונים, להפתיע, להכעיס, לרגש ולהרשים כמו שרוברט אלטמן עשה בשני העשורים האחרונים של חייו.



