יש אסון, אין פאסון
רולנד אמריך החליט משום מה שהוא עדיין לא צילם מספיק סצנות של בניינים מתמוטטים בסרטים כמו "היום השלישי" ומחליט להראות איך כל כדור הארץ יהרס ב"2012". יונתן גל חילוץ והצלה
הפרטים היבשים: "2012", ארה"ב, 2009. 158 דק'.
במאי: רולנד אמריך (אחרי "היום השלישי", "גודזילה" ו"היום שאחרי מחר" הודיע האיש שלקח על עצמו את חיסולו הסופי והמוחלט של כדור הארץ שזהו סרט האסונות האחרון שהוא מביים).
שחקנים: ג'ון קיוזאק ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "קון אייר"), אמנדה פיט ("ללכת על הכל", "ג'ק וג'יל"), צ'יווטל אג'יופור ("האיש שבפנים"), דני גלובר ("נשק קטלני"), תנדי ניוטון ("משימה בלתי אפשרית 2", "התרסקות"), וודי הרלסון.
מה הסיפור? מדען כריזמטי (אג'יופור, השחקן האהוב עליי עכשיו) וסופר מתוסבך (קיוזאק, השחקן האהוב עליי פעם) מנסים להציל את מי שהם יכולים בזמן שהעולם נהרס מול עיניהם, בגלל שקרינה מהשמש גורמת לקליפת כדור הארץ להתפרק (או משהו כזה. לא ממש הבנתי).
במשפט אחד: רעידות אדמה, התפרצות הרי געש, צונאמי – כל האסונות בסרט אחד.
אז למה כן? קודם כל כדי לראות את דני גלובר יוצא מהנפטלין ומגלם נשיא ארצות הברית מוצלח למדי – רק בשביל זה היה שווה להצביע לאובמה. שנית, כדי שאפשר יהיה לשים "וי" על כמה מאתרי התיירות המפורסמים שלא הושמדו בסרטיו הקודמים של אמריך – הפעם הוא מרסק את הקאפלה הסיסטינית והאנדרטה של וושינגטון (בין היתר). מעבר לכך מדובר בסרט שמספק את הסחורה ועומד בהבטחותיו: שעתיים וחצי של פורנו-הרס וטראש ממוחשב שנותנים בראש על המסך הגדול.
ולמה לא? כי הוא לא סוחף ומרגש כמו "היום השלישי", וגם לא מפחיד על אמת כמו "היום שאחרי מחר". כי הקאסט המוצלח מבוזבז על סצנות אקשן שחוזרות על עצמן (כמה פעמים אפשר לראות מטוס/אוטו/ספינה מנסים לברוח מבניין מתמוטט/לבה/נחשול?) במקום על רגש והומור. כי התסריט מותח את גבולות ההגיון מבלי לשחרחר קצת עם איזו קריצה של מודעות עצמית מדי פעם.
הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: הרס, מוות, אוניות ומטוסים – זה סרט בנים.
הדייט שתקע אותי: מספק כמה רגעים שמחייבים לפיתה חזקה בזרועו של בן/בת הזוג ובכך אפשרי כסרט דייטים, אם כי הוא מעט ארוך ועלול לחסל לכם את הערב.
מדד הזיקפה: נמוך מאוד. אמנדה פיט שווה ותנדי ניוטון לוהטת, אולם בין פיצוץ למרדף הסרט אינו מאפשר לדמויותיהן מימד מיני כלשהו ואפילו משאיר אותן לבושות לגמרי (באופן בלתי ניתן להסבר).
דם על הידיים: ספירת החללים עומדת כנראה על כמה מיליארדים (יכול להיות שזהו הסרט שבו הכי הרבה אנשים מתים אי פעם?). מצד שני אין ממש הפחדות או הגעלות מפורשות – הכל בלונג שוטים.
האורך דווקא כן קובע: 158 דקות זה לא מעט בימינו – יש כמה עלילות משנה שלא מגיעות לשום מקום והיו יכולות להיקצץ.
בוטום ליין: יופי, נגמר העולם, עכשיו אפשר סופית להוציא את ז'אנר האסונות לגמלאות?
ועוד נקודה: מאיכות ההקרנה אפשר להסיק שמדובר בסרט שצולם ב-HD אך אינו מוקרן בפורמט הזה (לפחות לא ב"רב חן" דיזנגוף). הבעיה בולטת בעיקר בצילומי הפנים, כאשר המעבר בין הפורמטים יוצר עיוות מעצבן. זה פוגם מאוד בחוויית הצפיה, בעיקר באפוס אפקטים גדול מהחיים כמו זה, שמחייב ביקור בקולנוע. חברים, הגיע הזמן לשדרג את הציוד, הצופים לא פראיירים.