לכו לה-סרט
"חמש שעות מפריז" הוא סרט חכם, רגיש ואמפטי שמסמן את הבמאי לאון פרודובסקי בתור אחד היוצרים המבטיחים ביותר של הקולנוע הישראלי העכשווי. דני סגל משתיק את דובר קוסאשווילי
יש צדק פואטי מסויים בעובדה שבדיוק בשבוע בו החליט דובר קוסאשווילי לשפוך את חמתו על הקולנוע הישראלי בשמות גנאי כמו "חולה", "נכה" ו"בינוני", עולה על המסכים סרט שמדגים בדיוק את ההיפך. מבלי לגעת ב"מצב", מבלי להתחנף לפסטיבלים, בשקט ובסטייל, מצליח "חמש שעות מפריז" של לאון פרודובסקי, זוכה פרסי הסרט והתסריט הטובים ביותר בפסטיבל חיפה האחרון, לספק שעה וחצי של קולנוע מצחיק, נוגע ללב, ובוגר כל כך עד כי קשה להאמין כי מדובר בסרט ביכורים.
הסרט עוקב אחר יגאל, נהג מונית בת ימי, גרוש פלוס ילד, שמשנן בעל פה שירים צרפתיים אבל לא מבין את משמעותם, וחולם לטוס עם הבן שלו לפריז אבל מפחד פחד מוות מטיסות. כשיגאל פוגש את לינה, מורה למוזיקה בבית הספר של בנו, עולה מרוסיה שבעלה נמצא בקנדה, הקליק ביניהם מציג אופציה לשינוי בחיים של שניהם, אבל אחרי שנים באותו המקום, לגייס את האנרגיה הדרושה לשינוי מתגלה כמשימה לא פשוטה בכלל.
אם הסיפור נשמע משומש משהו או חסר עניין זה בגלל שהוא באמת כזה. אבל סגולתן של דרמות טובות היא שזה לא באמת משנה להן. "חמש שעות" מספיק טוב כדי שיהיה לשחקנים ולבמאי עם מה לעבוד, וזו מן הסתם היתה המטרה של פרודובסקי וארז קו-אל כשהם כתבו אותו. דרור קרן והלנה ירלובה, שני השחקנים הראשיים, מפצים על יכולות משחק בינוניות בכריזמה ובליהוק המדויק, ובסופו של דבר מעוררים את ההזדהות הנדרשת. את כל השאר עושה פרודובסקי - והוא עושה את זה בצורה פנטסטית.
רומן רוסי עם כתוביות בצרפתית
הבימוי צנוע, פשוט ומדויק. פרודובסקי נותן לשחקנים את הזמן שלהם, מסתכל עליהם, משתמש בהם. פס הקול המגוון מכיל להיטים צרפתיים דביקים, מוזיקה קלאסית, מוזיקה רוסית ומוזיקה מקורית של גבריאל בן–פודה. הוא צובע את הפאוזות ברגשנות עזה, שנחתכת תמיד שניה לפני שהיא נמאסת על ידי יבגני רומן, עורך מצוין עם אצבע-הדק עצבנית במיוחד. ברגעים החזקים שלו הסרט עובד כמו סרט של אלמודובר: מלא בטריגרים רגשיים שפרודובסקי לוחץ עליהם בלי פחד.
מלבד הצגת מערכת היחסים בין שני הגיבורים מעמיק הסרט לחקור את העולמות הפרטיים שלהם, בין אם מדובר ביחסים המשונים של יגאל עם משפחתו, ובעיקר עם בעלה של אשתו לשעבר, גרשון (יורם טולדנו המצויין), שמתעקש לגרור את יגאל לשותפות עסקית, ובין אם מדובר ביחסי לינה עם בעלה הרופא (ולדימיר פרידמן), שמקבלים הרבה זמן מסך בחלקו השני של הסרט. פרודובסקי (31) בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, עלה לארץ מרוסיה בעצמו בגיל שלוש עשרה, והוא מצליח להציג את תרבות העולים בצורה אותנטית ומבדרת.
לא בידור אסקפיסטי
הסרט אינו נטול מגרעות. חלקו השני נפרש בצורה קצת חסרת כיוון, ופה ושם מתגנבת תחושת בלבול קלה לגבי המניעים של הדמויות, ועוד קצת עבודה על התסריט היתה מצליחה לספק תמורה רגשית חזקה יותר בסופו של הסרט. אבל החסרונות מתגמדים לעומת ההתפעלות מההישגים, ואחרי שבחלק הראשון יוצר פרודובסקי תנופה עזה כל כך, האהבה אותה חש הצופה לדמויות וההיכרות המעמיקה אתן מאפשרת לו לסלוח להן גם כשהן נוהגות בצורה קצת פחות אמינה.
הסרט אמנם מתפקד לרגעים כסוג של סוחט דמעות, אבל בסופו של דבר הוא אינו בידור אסקפיסטי. בעיות הגיבורים לא נעלמות כבמטה קסם, וההתמודדות עם פערי תרבות, קשרי משפחה ובעיות דימוי עצמי מוצגת כמות שהיא, קשה ומייאשת. את האופטימיות והיופי משלב פרודובסקי דרך המוזיקה שמלווה את החיים של שתי הדמויות הראשיות, ומהווה גם את נקודת החיבור ביניהן. ככה שכאשר החיים לא מספקים את הסחורה, לפחות אפשר להתמכר ליופי של רדי-מייד תוצרת ג'ו דאסין.