מי ששחט בערב שבת
למרות שמדובר בתאריך שרירותי ולא חג מפחיד נוסח האלווין, יום שישי ה-13 עדיין מהווה תירוץ מעולה לסקור כמה סרטי אימה שמשום מה לא נכנסו לכל הספיישלים הקודמים
הדבר היפה ביום שישי השלוש עשרה הוא העובדה שמדובר בתאריך רנדומלי לחלוטין שבמקרה נפל על יום ספציפי בשבוע. זה לא חג שקורה פעם בשנה וצריך לחכות לו, הוא יכול לקרות גם כמה פעמים בשנה, כמו בשנה הנוכחית בה אנחנו מציינים כבר את יום שישי ה-13 השלישי. הדבר האחר שיפה ביום שישי ה-13 הוא שהוא מהווה תירוץ מצוין לעשות מרתון סרטי אימה אל תוך הלילה, פעילות שהוכחה מדעית כמועילה מאוד למחזור הדם ולעור הפנים, וגם בלי קשר לכך, היא מאוד חינוכית ומעשירה. לאלו מביניכם שמתכוונים להתייחס לתאריך הזה בכבוד הראוי לו הרכבתי רשימת המלצות צפייה קטנה ומסויטת.
"ספלינטר" (2008)
מה זה שחור, מעוות, חסר תודעה, מפיץ קוצים שחורים ורעילים, אוהב לאכול אנשים, נמשך לחום, מהיר בצורה לא רגילה, נושך, מדבק, ומסוגל במידת הצורך להתפרק ליחידות קטנות ואוטונומיות? אז זהו, שאף אחד לא ממש יודע, אבל מה שזה לא יהיה, זה הכוח המניע מאחורי עלילת סרט האימה הכי מדובר של השנה שעברה - "ספלינטר" של טובי ווילקינס. שלושת גיבורי הסרט חסרי המזל כלואים בתוך סופרמרקט בזמן שהאיום הלא שגרתי עושה כמיטב יכולתו על מנת להיכנס אל מתחת לעורם, ובדרך הם לומדים שיעור חשוב בהתמודדות עם אתגרים ועבודת צוות - פחד מוות עוזר!
"נוספרטו - סימפוניה של אימה" (1922)
הסרט ששם את האקספרסיוניזם באקספרסיוניזם גרמני הוא ללא ספק יצירת המופת האלמותית (תרתי משמע) "נוספרטו" של פ. וו. מורנאו. לאנשים שתהו מה בדיוק ההבדל בין דרקולה לבין נוספרטו – אזי אין. זהו אותו הערפד המיתולוגי רק עם שם והפקה גרמניים ואוזניים גדולות, ובלי אישור להשתמש בשם דרקולה. אבל המשחק המשובח של מקס שרק (כן, כמו דמות האנימציה הירוקה) והתפאורה והבימוי מלאי ההבעה (בעיקר השימוש בצלליתו של הערפד על הקירות) הופכים את הסרט לחוויה שלא נופלת מהגרסה האמריקאית, שצולמה שש שנים מאוחר יותר. הסצנה בה מוצץ הדם המרושע מתקרב למיטתה של גרטה שרדר הישנה מקפיץ עד היום את לחץ הדם לגבהים מרשימים.
"יום שישי ה-13" (1980)
הכוונה היא כמובן ל "יום שישי ה-13" המקורי ולא לרימייק של מרקוס ניספל שעשה כל כך הרבה כסף לפני כמה חודשים. למרות שג'ייסון לא ממש מופיע בו, "יום שישי ה-13" הראשון הוא עדיין הסרט הכי טוב בסדרה, אחד מהסלאשרים הראשונים, וסוג של קלאסיקה מודרנית, אם לא לומר סרט פולחן של ממש. הקונספט של קבוצת בני נוער פוחזים שנרצחים לפי הסדר כעונש על דרכיהם הנלוזות אולי לא נשמע מבריק במיוחד בפעם הראשונה, אבל ההיסטוריה הוכיחה כי מותם בטרם עת של כמה בני תשחורת מהווה אטרקציה קולנועית לא קטנה, ומיליוני הדולרים שהוזרמו לפאראמאונט מאז שיצא הסרט הזה ב-1980 בעזרת יותר מעשרה סרטי המשך הוא ההוכחה הניצחת לכך.
The Descent (2005)
אז מסתבר שחקר מערות עמוקות במיוחד הוא סוג של ספורט אתגרי, ושניל מרשל, בריטי מוכשר במיוחד שכבר הכה לא מעט גלים לפני הסרט הזה עם סרט הביכורים שלו, "Dog Soldiers" , עשה על זה סרט. מובן מאליו שהמערה אותה חוקרות קבוצת הבנות הספורטיביות שמשלשלות אחת את השניה לתוך פי התהום בסרט ידועה כבור ללא תחתית, וצפוי לא פחות שמפולת תכלא את הגיבורות בבטו האדמה. מה שקצת פחות צפוי זה מי, או מה, שנמצא אתן בתוך המערה ביחד אתן. כידוע מערות לא מצטיינות בעודף תאורה טבעית וכשמכפילים אפלה מוחלטת בסרט שלם מקבלים השפעה לא מבוטלת על מערכת העצבים של הצופה. וניל מרשל הוא ממש לא הבמאי שיתן ליתרון אסטרטגי מסוג זה להתבזבז.
"הצלצול" (1998)
היו ימים בהם חשבנו שכל מה שהיפנים טובים בו זה סושי, סרטי קונג פו וסרטי אקשן. ואז הגיע הידאו נקאטה ולימד את כולנו איך עושים סרט אימה. מי חשב שילדה עם השיער על הפרצוף יכולה להפוך לאימאג' כל כך אפקטיבי? "הצלצול" התחיל את גל סרטי האימה היפניים שזכה לקינוי ג'יי הורור, היה הראשון מבין סרטי הז'אנר שזכה לרימייק אמריקאי, ובסופו של דבר, היה הטוב מביניהם. לא לשכוח לכבות את הפלאפונים לפני הצפיה.
Vampire Lovers (1970)
ובנימה קצת יותר קלילה וסקסית, סרט הערפדים, או יותר נכון, ערפדיות החמוד הזה של אולפני האמר המיתולוגיים שבאנגליה, היווה ללא ספק מקור השראה לרומן פולנסקי כשזה ניגש לביים את "סליחה, אתה נושך את צווארי", ומספק חוויית צפייה משעשעת למדי עד היום. ערפדיות לסביות עם מחשופי ענק היה קונספט קשה לעיכול באנגליה של תחילת שנות השבעים, והסרט האווירתי הזה, המתרחש במאה ה-19, עבר את משוכות הצנזורה רק בזכות העובדה שנטיה המינית של הערפדית הראשית היתה קיימת כבר בספר עליו הוא מבוסס. לא הסרט שיגרום לכם להישאר ערים בלילה אבל הסטייל והמסתורין שלו, כמו גם הכוכבות המצודדות, בהחלט שוות את הזמן שלכם.
"הצעקה" (1996)
בשנות התשעים הפוסט מודרניות העולם היה זקוק לסוג חדש של זוועתון שידבר בשפה המתוחכמת והמודעת לעצמה שהתקופה הכתיבה. מה רבה היתה ההפתעה כשדווקא ווס קרייבן, רב האמן שהיה אחראי לסדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם" בשנות ה שמונים, היה הבמאי שהרים את הכפפה. סרטי "הצעקה", בסיוע העט המהירה של תסריטאי "דוסון קריק" קווין ווילאמסון, היו משב רוח מרענן של ציניות והומור, אבל סיפקו באותה הנשימה גם סצנות מתח מקפיצות כמיטב המסורת. הקריצה המובנית, ההגזמות הקטנות, פריטי הטריוויה הכיפיים המפוזרים לאורך התסריט, כל המרכיבים היו שם על מנת לבדר קהל סרטי אימה בוגר ומפוכח שגדל על הסלאשרים של האייטיז, כמו גם לעשות למצטרפים החדשים קורס מזורז בהלכות האימה.
"חנות קטנה ומטריפה" (1960)
26 שנים לפני הרימייק המזמר של פרנק אוז היה "חנות קטנה ומטריפה" סרט סוג ב' כמו רבים אחרים שהופקו על פס היצור של רוג'ר קומן בשנות השישים. הסיפור המקברי על זבן המשתלה שנאלץ לבצע רציחות מחרידות על מנת לספק את רעבונו של צמח קרניבורי במיוחד היה הבסיס לסרט אימה קאמפי במיוחד, וההופעה הבלתי נשכחת של ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו הראשונים הוסיפה בדיוק את המידה הנכונה של טירוף להפקה ההזויה מלכתחילה.