במאי במצוקה

כמה שהיהודים לא אוהבים להתגאות בעתיקותן של ההיסטוריה, הדת והתרבות, אל מול הסינים אפשר רק לכווץ את העיניים בקנאה. יש להם גם את אותו הכתב ואותה התרבות מאז שחר ימי ההיסטוריה. אבל גם במורשת כל כך מפוארת יש כמה שיאים שנחרטים בזיכרונו של עם, ובמקרה של הסינים, "קרב הצוק האדום" משנת 208 לספירה הוא אחד השיאים האלו, בו מעטים וצודקים נלחמו קרב נואש נגד רבים ורשעים.

ג'ון וו הוא במאי אקשן סיני מהונג קונג שזכה בפרסום הודות לעבודתו במערב ("עימות חזיתי", "משימה בלתי אפשרית 2"), ולאחרונה חזר עטור תהילה למולדתו על מנת לביים אפוס רחב יריעה המבוסס על אותו קרב היסטורי. הפקת הסרט הייתה היקרה ביותר בתולדות אסיה, וזכתה להצלחה חסרת תקדים בסין כששברה אף את שיא ההכנסות של טיטאניק, וזאת למרות שהופצה בשני חלקים באורך כולל של ארבע וחצי שעות. מפיצי הסרט מחוץ לסין חששו שהסרט הארוך והעמוס בתכנים היסטוריים ותרבותיים הזרים ישעממו את הצופים המערביים, ויצרו גרסה מותאמת לכושר הריכוז האמריקאי המוחלש. למרבה הצער, הגרסה הזאת לא עובדת. לא ניתן לדעת אם הגרסה המלאה הייתה טובה יותר, אבל מה שנותר הוא שעתיים וחצי של אקשן ממוחשב עם מעט מאוד נשמה.

סליחה, אפשר לקבל את הצבא שלכם? אנחנו מיד נחזיר

הסרט מתרחש סביב מלחמה הנואשת של צבאות שני מחוזות סיניים בצבא הקיסרי הענק, המונהג ע"י הפקיד הקיסרי הראשי וחסר-המעצורים שאו-שאו, ששולט בקיסר כמו בבובה. האצילים המנהיגים את שני המחוזות לא מוכנים להיכנע למרותו של הפקיד העריץ, ומתבצרים ב"צוק האדום" המצוי על נהר היאנג-טזה. המצב נראה אבוד, אבל למרבה המזל, לשני הצבאות יש שני אסטרטגים מוכשרים: זאו יו (טוני באו, "גיבור") וזוג ליאנג (טקאשי קנשירו).

עיקר הסרט, או לפחות עיקר הגרסה המערבית שלו, הוא בקרבות ההמונים שלו. צבאות חמושים בחרבות וקשתות, לוחמי על המדלגים לגבהים וקוטפים חניתות מהאוויר, קרבות מצור וקרבות ציי ספינות. למרבה הצער, ולמרות שבחלק מהסצנות נעשה שימוש ב-100,000 ניצבים (הם סינים. יש להם הרבה אוכלוסיה) שהושאלו מהצבא הסיני, התחושה הנובעות מרוב הקרבות היא זו של משחק מחשב. איכות האנימציה וקרבות ההמונים לא משתווה להוליווד בשיאה ואין באקשן תחושה של חידוש.

יש להניח שבהינתן הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי הנכון, יחד עם רקע מספיק לדמויות השונות המופיעות על המסך, הקרבות היו עשויים לרגש יותר; אבל הסרט המקוצר ערוך על מנת להראות כמה שיותר אקשן, וכמה שפחות תוכן. באותה המידה, ניתן לשער, אפשר היה לקחת את שלוש השעות של "עשרת הדיברות" של ססיל ב. דה-מיל (הסרט שמקרינים לנו בכל פסח ברשות השידור), ולקצץ מהן את כל הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי בשביל ליצור גרסת אקשן קלה-לעיכול בת שעה וחצי לקהל הסיני. התוצאה, כמובן, היתה דלה וחסרת משמעות. ואקשן לבדו, זאת יספר לכם כל במאי הוליוודי (או סיני) מתחיל, לעולם לא יספיק. ככל שיהיה ג'ון וו מוכשר, והוא הוכיח את כישרונו פעמים רבות בעבר, ניתן להניח שכשביים את "הצוק האדום" עשה זאת תוך התחשבות רבה בסיפור העלילה, ובעולמם התרבותי של הצופים הסיניים, שמכירים ברובם את הסיפור ההיסטורי והמשמעויות הגלומות בו. גרסת הסרט המקוצץ נראית כמו ניסיון לרקוד על שתי חתונות: גם להקל על הצופה המערבי, שבוודאי חששו שלא יקנה כרטיס לסרט סיני בן כמעט ארבע וחצי שעות, וגם לשמור על רוחו של הסרט המקורי. כך אמנם נותרנו עם קצת אקשן, בחלקו אף מרהיב, אבל בלי סרט.