פחד ותיעוד
ההצלחה המפתיעה של "Paranormal Activity", סרט אימה מוקומנטרי דל תקציב שהתברג בלי מאמץ לראש טבלת שוברי הקופות, גרמה לדני סגל להזכר באימה באבותיו הרוחניים
גם אם אתם לא מתרשמים מהעובדה שסטיבן שפילברג יצא באמצע הקרנה של "Paranormal Activity" כי הסרט היה מפחיד מדי בשבילו, קשה להתווכח עם ההצלחה הפרנורמלית של סרט האימה הפנומנלי (אגב, הבמאי גר פה פעם או משהו, לא? זה הופך אותו אוטומטית לסרט ישראלי, מסתבר), ולקנא בבעלי המניות של פארמאונט שמן הסתם פותחים את בקבוקי השמפניה ברגעים אלו ממש.
כשמדובר בסרטי אימה מוקומנטרים כבר התרגלנו לסכומים מגוכחים בשורת התקציב לפני עשור בדיוק, כשעלה לאקרנים סרט בשם "פרוייקט המכשפה מבלייר", אבל 15 אלף דולר, המקבילה ההוליוודית לשקל וחצי, נשמע הזוי בכל קנה מידה.
מלבד היותו של תת-ז'אנר הולך ומתפתח זה חלום רטוב של כל מפיק תעב בצע, הסופ"ש האחרון בארה"ב, בו מצא את עצמו ההמשכון "המסור 6", שעלות הפקתו (לצורך ההשוואה) עומדת על אחד עשר מליון דולר, במקום השני ברשימת שוברי הקופות, כשעל הראשון משתלט סרט אימה מתחרה, מסמל שובע מסגנון "פורנו העינויים", שבין מיצגיו הבולטים ניתן למצוא מלבד פרנצ'ייז "המסור" גם את צמד סרטי "הוסטל", וצמא לריאליזם המצמרר של הסגנון הדוקומנטרי הפקטיבי. אבל למרות ההצלחה של "פרוייקט המכשפה מבלייר" ושל "Paranormal Activity", העובדה שעבר כל כך הרבה זמן עד שהצליח הבמאי אורן פלי למצות שוב את הפוטנציאל המאיים של הז'אנר מוכיחה כי צריך יותר מצלם עם פרקינסון ושחקן ראשי שמדבר למצלמה כדי להפוך סרט אימה מוקומנטרי להצלחה.
הכל התחיל בסטוקר
אבל סרטי אימה שנעשו בסגנון דומה אינם עניין חדש. את שורשי הז'אנר ניתן לאתר כבר ב "דרקולה", ספרו הקלאסי של בראם סטוקר מ-1897, שהיה כתוב כאוסף של מכתבים, קטעי עיתונות, ורשימות ביומן אישי, שכביכול מתעדים אירועים אמיתיים, וגם תסכית הרדיו המפורסם, "מלחמת העולמות", שביים אורסון וולס על פי הרומן של ה.ג. וולס, שכמעט גרם להיסטריה המונית בעקבות בחירתו בסגנון סיפורי המורכב מדיווחי חדשות פקטיביים.
למרות שהסרט "המנסרים מטקסס" (1974) היה כביכול מבוסס על סיפור אמיתי, היה זה הסרט הידוע לשמצה "Cannibal Holocaust" שזכה להירשם בדפי ההיסטוריה כסרט האימה המוקומנטרי הראשון, כשהבעיה היחידה בהגדרה היתה שהוא לא היה לחלוטין מפוברק. הסרט האיטלקי שנעשה בשנת 1979 התיימר לחשוף לראשונה את חומר הגלם שהשאירה אחריה משלחת צילום אומללה שנעלמה בג'ונגלים של דרום אמריקה בניסיון לצלם סרט על שבטים אוכלי אדם. הסרט היה הראשון שניסה באופן מובהק לחקות סאת הסגנון התיעודי, והוא כלל, מלבד חומרים מבויימים גם כמה סצנות ארכיון אמיתיות לחלוטין של הוצאות להורג, כמו גם כמה וכמה סצנות שסתם לא היו עוברות ביקורת של ארגונים לשמירה על זכויות החיות.
ובתמונה הזאת רואים אותי חונק אישה
במקביל לטיפול המסור לו זכה הז'אנר מצד גאוני קומדיה דוגמת וודי אלן ("קח את הכסף וברח" ו "זליג") ורוב ריינר ("ספיינל טאפ"), יצא בשנות השמונים הסרט "Henry – The Portrait of a Serial Killer", שהציג מקרוב את חייו של רוצח סדרתי, והתאפיין במצלמת כתף, צילום מגורען, וכל אותם אלמנטים שהפכו מאוחר יותר להיות מזוהים עם האימה המוקומנטרית. במידה רבה היה "הנרי" לאביו הרוחני של "איש נשך כלב" (1992) הבלגי שהפך להיות אחד הנציגים הבולטים של הז'אנר המוקומנטרי.
אבל למרות ההצלחה, היחסים של הסרטים הללו אצל קהלי פסטיבלים ופריקים של סרטי אימה היה זה הסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר" שהפך את הז'אנר לנגיש עבור הקהלים האמריקניים, והצליח לתרגם את תחושת הריאליזם המוגבר שנוצרת לרווחים כלכליים. סרטים כמו "Rec" הספרדי (2007), והרימייק האמריקני שלו, "Quarantine" (2008), המצולמים דרך מצלמתה של כתבת חדשות הנקלעת בבניין שנסגר לאחר שכמה מדייריו חלו במחלה מסתורית ההופכת אותם לסוג של זומבים רצחניים, לא הצליחו לשחזר את הישגיו של "פרוייקט המכשפה מבלייר", וגם לא היו חסכניים כמוהו בתקציב. מסתבר שהקהל, שקיבל את זה שבן אדם שרץ במעלה המדרגות כשכוח דמוני ורצחני כזה או אחר רודף אותו ימשיך לצלם בזמן שהוא בורח על חייו ב "פרוייקט המכשפה מבלייר", לא בהכרח קונה את זה כשהסרט לא מפצה אותו בפרמיס איכותי ותסריט חזק. במילותיו של החוקר גארי רודס, שמאמרו בנושא התפרסם במגזין המקצועי פוסט סקריפט: "על מנת שהז'אנר יצליח לייצר אימה בצורה ריאליסטית יש צורך בנראטיב חזק, וכדי שזה יקרה העלילות צריכות להתגבר על חוסר ההיגיון הבסיסי של צילום בסיטואציה שיכולה לגרום למותו של הצלם".
שניים נגד השטן
התסריט של "Paranormal Activity" מבוסס על ניסיונו של זוג צעיר לתעד את הכוח השטני שהורס את חייהם, והוא מבוסס על מחקר מעמיק אותו עשה פלי לגבי הנושא. פלי היה צריך להבין כיצד הוא מצליח לייצר את האמינות ההכרחית על מנת לתת לסרט את התחושה המציאותית שתגרום לקהל להזדהות עם פחדיהם של הגיבורים. בראיון למגזין ArtistDirect טוען פלי כי הוא הצליח להתגבר על חוסר האמינות הנ"ל על ידי המשחק: "היו פעמים בהן השחקנים אמרו שהם לא יכולים לשחק סצנה מסוימת כי הם לא האמינו שהדמויות אותן הם מגלמים יפעלו בצורה בה הן היו אמורות לפעול לפי התסריט. השחקנים היו חלק אינטגרלי מתהליך הסיפור, כי ידעתי שאם הם לא יאמינו, הסרט לא יצור את האותנטיות שאני מחפש".
בדומה ל"פרוייקט המכשפה מבלייר" גם בסרטו של פלי, העובדה שמדובר באיום ארטילאי, שנשאר בלתי נראה רוב הזמן, תורמת לתחושת האיום מחד, ומורידה את עלות ההפקה מאידך. הגדולה של הסרט היא שהתסריט מצדיק את רמת ההפקה. במידה רבה ניתן לומר שככל שהסרט נראה עלוב יותר, כך גוברת אמינותו. פלי: "היה לי חשוב להעביר את העובדה שאנחנו לא מתעסקים פה ברוח של אדם מת. זה משהו אחר, מרושע יותר. אנחנו לא יודעים איפה הוא או מאיפה הוא מגיע, אבל הכוונות שלו רעות. המיטה שלך בלילה היא המקום היחידי בו אתה אמור להרגיש בטוח, ואם משהו בלתי נראה מסתובב בחדר, זה מתחבר לפחדים העמוקים ביותר שלנו, והקהל מגיב לזה".