חינוך מיוחד
למרות שמדובר בסרט בנות מובהק, "לחנך את ג'ני" (עם תסריט שנון של ניק הורנבי) משאיר על יונתן גל רושם חיובי, אפילו שניחוח קליל של שמרנות מוריד לו את הזקפה שהוא מקבל מקארי מאליגן
הפרטים היבשים: "לחנך את ג'ני", באנגלית "An Education" (כלומר "חינוך"), בריטניה, 2009. זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל "סאנדאנס" האחרון.
במאית: לונה שרפיג ("איטלקית למתחילים"). תסריט מאת ניק הורנבי ("אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה", "רווק פלוס ילד") ע"פ זכרונותיה של לין בארבר, עיתונאית בריטית וותיקה.
שחקנים: קארי מאליגן (תפקיד ראשי ראשון, ואם להאמין להייפ, אז מדובר פה באודרי הפבורן הבאה), פיטר סרסגארד ("בנים אינם בוכים", "ג'ארהד"), אלפרד מולינה ("ספיידרמן 2"), אמה תומפסון, אוליביה וויליאמס ("החוש השישי"), קארה סימור ("אדפטיישן").
מה הסיפור? פרבר אנגלי אפור, 1961, רגע לפני שמתחיל כל הבלאגן. ג'ני (מאליגן) בת 16, רגע לפני שמתחיל כל הבלאגן. לתמונה נכנס זר מסתורי, מבוגר ושרמנטי (סארסגארד) שמציע לה טרמפ ביום גשום והופך עד מהרה לאדם המרכזי בחייה, תוך שהוא חושף אותה לעולם של איכות ותחכום, סקס ואמנות, לונדון ופריז. ג'ני, תחת לחץ מאבא (מולינה) להצטיין בבגרויות ולהתקבל לאוקספורד, קרועה בין החיים שתוכננו עבורה לחיים עליהם פינטזה.
במשפט אחד: "מאד מן" פוגשים את "לוליטה".
אז למה כן? סטיילינג משובח, הופעות מדודות ומבריקות של שחקני משנה משובחים וסיפור התבגרות רומנטי מהסוג שתמיד סוחף, לא משנה כמה פעמים שמעת אותו. הדיאלוגים של הורנבי שנונים כתמיד כמו גם איזכורי תרבות-הפופ הרבים. וכן, גם הילדה הזאת די כובשת.
ולמה לא? כי אם משילים מעליו את שכבות השיק הסיקסטיזי והתחכום הלונדוני, מתגלה משל חינוכי עם נמשל מאוד מאוד שמרני, ששורתו התחתונה היא: בנות – תהיו תלמידות טובות, תקשיבו לאבא ואל תעלו על טרמפים עם גברים זרים ומסוקסים. בנוסף, יש שם גם איזה מסר טיפה אנטישמי שמתחבא בין השורות, כזה שעושה קצת לא נעים אם מתעכבים עליו לרגע, בעיקר בהתחשב באקלים הנוכחי באנגליה (התחזית: גשום, עם סיכוי לשנאת זרים).
הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: בנות. ייכנס מיד לראש רשימת הסרטים האהובים על כל חנונית מעודנת בת 16 שקוראת שירה ושומעת ז'אק ברל (עוד יש כאלה?).
הדייט שתקע אותי: אפשרי. מספיק רומנטי כדי לשדרג דייט נחמד, לא מספיק פרובוקטיבי כדי להשפיע באמת.
מדד הזיקפה: נמוך. על אף אלמנט הלוליטה, זו הרי לא איזו דנה פרידר בתפקיד הראשי. והסקס נשאר מחוץ לתמונה.
דם על הידיים: אפילו לא ג'וק.
האורך דווקא כן קובע: 95 דקות – אורך מושלם לז'אנר, משאיר טעם של עוד.
בוטום ליין: חמוד מאוד, אבל פאפא, חלאס להטיף.