דיני מחוזים

את סרטי המדע הבדיוני ניתן לחלק באופן סכמטי לשני סוגים: סרטי הרפתקאות דלי מוח ועתירי אפקטים ("רובוטריקים", "כוח המחץ"), וסרטים מעניינים שמשתמשים בעולם העתידני לספר משהו מהותי על העולם בו אנו חיים ("2001: אודיסיאה בחלל", "אינטליגנציה מלאכותית"). עם זאת, מדי פעם נוצר סרט מדע בדיוני נדיר שמשלב בתוכו את יתרונות שני תתי-הז'אנר. "בלייד ראנר" או סרטי "הנוסע השמיני", למשל, היו כאלו, והכילו בתוכם אפקטים ואקשן, במקביל ללא מעט מקוריות אמנותית, ואף אמירה חברתית. זו חגיגה נדירה כשסרט מסוג זה מגיע למסך, ולמרבה השמחה, השבוע אפשר לפתוח את בקבוקי השמפניה: "מחוז 9" הוא סרט מדע בדיוני חדש שעומד גם בציפיות הגבוהות ביותר.

הסרט מספר על העיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה, 20 שנים אחרי שחללית ענק הופיעה וחנתה חניה של קבע מעליה. בתוך החללית היו כמיליון פליטים חייזרים, שנראים ונשמעים כמו ג'וקים על שני רגליים, גוועים ברעב ועל סף מוות. החייזרים, שבמהרה מסתבר שהם לא אינטליגנטים במיוחד וכנראה שייכים לזן של פועלי כפיים פשוטים, פונו מהחללית למחנה פליטים בשם "מחוז 9", כאשר תעלומת מי הם ומה הביא אותם לכדור הארץ נותרת בלתי פתורה.

הסרט נפתח כשהחיכוך בין החייזרים לאוכלוסיה המקומית מגיע לשיא, ומתחיל מבצע פינוי של מחוז 9 למחנה חדש, מבודד ומסודר, הרחק מהעיר. בראש המבצע עומד דרום-אפריקאי לבן, חנון פחדן ומעצבן בשם ויקוס ון-דה-מרווה (שרלטו קופלי, בתצוגת משחק מבריקה). ויקוס מוצא עצמו במהרה מסובך בין תכנית סודית שמסתירים החייזרים, ובין השאיפות האפלות של התאגיד הבינלאומי המעסיק אותו, המעוניין למצוא דרך להפעיל מצבור כלי נשק שהביאו עמם החייזרים.

שרצים ממש מהר

עלילת הסרט מסתבכת מנקודה זו והלאה, ויהיה זה עוול לפרט אפילו חלק ממנה – היא גם מפתיעה, וגם בנויה לתלפיות בידי האמן של התסריטאי טרי תאצ'ל והבמאי ניל בלומקאמפ (בחור בן 30 שזה סרטו הראשון!). ההתפתחויות שלה לא מוגבלות להפתעות עלילה, אלא גם להתפתחויות של הדמויות עצמן, ויותר מזה, אף של תפישת הקהל את הדמויות והעלילה. ויקוס, גיבור הסרט, למשל, מתפתח במהלכו מבירוקרט חסר בטחון ומגמגם לגבר בעל עמוד שדרה – אך התפתחות נפשית זו מלווה בגוון אירוני מרתק, המתבטא בהתפתחות גופנית כמעט הפוכה לגבריות אותה הוא מגלה. במקביל, האופן שבו הקהל מתייחס לדמויות החייזרים הופך מתיעוב כללי ושמחה בכל פעם שיורים באחד מהם, לאמפטיה ואהדה אמיתית. מדובר במהפך מבריק, בייחוד ולאור הגועל הכללי והמוקצן בו עוצבו השרצים, ובתחילת הסרט קשה לדמיין את רמת ההזדהות שהם יעוררו בסופו.

פרט לעלילה, גם יתר הסרט עשוי בכישרון, בצילומים כמו-חדשותיים וריאליסטיים המעניקים תחושת מציאות מחוספסת לעלילה הדמיונית. בתוך הסרט עצמו משולבים צילומים מסרט דוקומנטרי-כביכול המתאר את האירועים המתוארים בו, כולל ראיונות של לאחר המעשה עם דמויות מפתח בעלילה, ומוסיפים משנה תוקף לתחושת האמת החזקה של הסרט. הדבר מחזק ומעצים את המסר של הסרט, כמו גם את האפקטיביות הרבה של קטעי האקשן הרבים בו. למעשה, קרבות המתנהלים בין חייזרים ובני אדם ב"מחוז 9" נראים הרבה יותר אמיתיים מקרבות "אמיתיים", כביכול, המתוארים בסרטי מלחמה רגילים על אירועים היסטוריים בני זמננו.

לבסוף, מעבר לעלילה המורכבת ולצורה המרתקת, הסרט גם מכיל מסר חד. כבר בתחילתו, קשה לפספס את ההקבלה שהסרט עורך בין הפליטים החייזרים בסרט לבין פליטים אנושיים במציאות, ובין הגזע הזר בסרט לגזעים שונים בתוך המין האנושי. בדבר בולט שבעתיים לאור הבחירה למקם את עלילת הסרט ביוהנסבורג, עיר שהפכה לסמל של גזענות (וגם עיר הולדתו של הבמאי). בני האדם, שחורים ולבנים כאחד, מכנים את החייזרים "שרצים" באופן טבעי וללא מחשבה שניה, ומתייחסים אליהם כמו אל ג'וקים מגודלים. אם רצוי להימנע מהשמדתם המוחלטת, זה רק בגלל הלחצים של יפי הנפש מארגוני זכויות האדם (אופס, זכויות חייזרים). הדבר עלול להישמע כמו אלגוריה פשטנית, אבל הכישרון בו הסיפור נרקם הופך את המסר לכנה ומרגש. הוסיפו על זה את הטרנספורמציה שעובר הגיבור, הבוחנת את יחסינו לגבריות ולגוף, והסרט הופך מעניין שבעתיים.

כישראלים, הסרט עלול לעורר תחושות לא נעימות, ומשני כיוונים לא נעימים: מצד אחד, ההיסטוריה שלנו מכירה את הזוועות של השוואת בני-אדם לשרצים נושאי מחלות, וריכוזם במחנות ריכוז לצורך שליטה בנזקים-לכאורה שהם גורמים לחברה הבריאה. מנגד, תמונות של חיילים חמושים בגלילונים (וזאת לאחר שיתוף הפעולה ההדוק והפורה בין מדינת ישראל לדרום-אפריקה של האפרטהייד), המתרוצצים במחנה פליטים מזוהם ומאובק, עלולות להיראות מוכרות גם כן מפרק מעט יותר קרוב בהיסטוריה של העם היהודי. בכל מקרה, הסרט גם מאוד מהנה בפני עצמו, וגם מעורר מחשבה. הוסיפו לזה את המקוריות הרבה ואת הכישרון הנדיר בו הוא נכתב ובוים, וקיבלתם סרט שחובה לראותו.