משחקי שעשוע

ההתפתחות המעניינת ביותר בעולם משחקי המחשב של השנים האחרונות הוא שילובם של המשחקים באופן אורגני בעולם האינטרנט. המשחק האינטרנטי הראשון שבאמת הצליח הוא "World of Warcraft", שבו לכל שחקן יש דמות המסתובבת בעולם פנטזיה וירטואלי המזכיר במובנים רבים את עולם הפנטזיה של "שר הטבעות", וחוברת לדמויות אחרות, אותן מפעילים שחקנים אחרים, להרפתקאות לחימה בעולם זה. מיליונים ברחבי העולם משתתפים במשחק, מתוכם מאות אלפי מכורים שמקדישים לו שעות רבות ביום, ומתארים אותו כחוויה חברתית. מנגד, מיליונים אחרים מביטים בהם ולא מבינים איך הם מסוגלים לכלות את ימיהם ולילותיהם בתוך עולם מפוקסל.

"גיימר", מותחן עתידני בכיכובו של ג'רארד באטלר, הוא סרט שבין השאר, מנסה לתאר גרסה מוקצנת של עולם וירטואלי שכזה, אלא שבמקום דמות וירטואלית, השחקן שולט באדם חי ונושם שמסתובב בעולם האמיתי. שחקנים נבחרים שולטים באסירים נידונים למוות, שנלחמים זה בזה בקרבות עד הסוף המר. הקרבות משודרים בטלוויזיה וזוכים להצלחה אדירה בעולם כולו. קייבל (באטלר) הוא אסיר שכזה, שעומד לשבור שיא במספר הקרבות אותם שרד – וכך לזכות בשחרורו. מנגד, ליוצר המשחק יש אינטרס למנוע את שחרורו, והוא מנסה לגרום לחיסולו בכל דרך אפשרית.

המורכבות של הסרט מתבטאת בכך שמצד אחד, הוא מבקר באופן חריף וחתרני את עולם משחקי המחשב הרצחניים, את הקולנוע האלים ואת טלוויזיית הריאליטי הסמי-פורנוגרפית. מנגד, לעיתים קרובות הוא מענג את צופיו בדיוק בשיטות אותן הוא בא לבקר: הסרט אלים להחריד, וגם מכיל לא מעט עירום מרומז ואמיתי. צופה פשוט בוודאי יתמכר להנאות גסות אלו, עם סיכוי קלוש שיחוש תחושה קלה של אי נחת בזמן שהמסר החתרני של הסרט יחלוף לו מעל הראש. צופה חד יותר, מנגד, בוודאי ישים לב שגם הסצנות האלימות והעירום שמוצגים בסרט לעולם לא ניתנים לפירוש כפשוטם, לעולם לא באמת מסבים הנאה גמורה, ולרוב מכילים בתוכם ביקורת עצמית וביקורת חיצונית. הסרט מזכיר סרטים רבים אחרים שהציגו את עלילת ספורט הדמים, דוגמת "הנרדף" בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, אך בניגוד אליהם, הוא מאוד אירוני, ומכיל רבדים נוספים על האקשן עצמו.

פרט לכך, "גיימר" הוא סרט מקורי ומעניין מבחינה ויזואלית, ומעוצב בסצנות רבות כחצי-חלום חצי-סיוט. הוא מבוים באופן מלאכותי ומוגזם, אך לא מתוך חוסר כשרון, אלא למען המסר הפארודי אותו הוא מנסה להעביר. ראויה לציון במיוחד סצנת ריקוד בסגנון מחזות הזמר הגדולים של הוליווד, שהיא סוריאליזם קולנועי טהור. לפי "גיימר", האלימות המוקצנת של משחקי מחשב וסרטי אקשן היא לא "סתם" אלימות, אלא אלימות שגובה מחיר מהצופים בה. באותו אופן, מי שמתמכר לעולם וירטואלי לא עוסק בתחביב סתמי, אלא מתנתק מהעולם האמיתי. איך כל זה אפשרי בסרט כל כך אלים וכל כך מנותק מהמציאות המוכרת? זו בדיוק השאלה שהופכת את הסרט לשווה צפייה.