מלחמה מאושרת

אם נאמין למה שאנחנו רואים בסרטים ישראלים בזמן האחרון אז נגלה שמלחמת לבנון היתה בעצם חוויית סמים פסיכדלית אחת גדולה, סוג של מסיבת אסיד אם תרצו, בה בילו טינייג'רים עדיני נפש בבהייה בצבעים ובצורות שסביבם בליוויי מוזיקה אווירתית. ב "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן היתה זו להקת Orchestral Maneuvers in the Dark שסיפקה לבאשיר את הוואלס שלו, ואצל שמוליק מעוז מדובר בצלילי באס איטיים ומשונים שמשווים לסרט "לבנון" תחושה חלומית וסוריאליסטית. שניהם תלמידיו של פרנסיס פורד קופולה, האיש שלימד את כולנו שמלחמת וייטנאם היתה לא יותר מטריפ LSD רע במיוחד שברקע שלו מתנגן שיר מדכא של The Doors.

לא קל להיות בתוך טנק, בתוך לבנון, בתוך המלחמה, ובהתאם (אם כי לא באותה מידה, יש להניח) לא קל לשבת באולם הקולנוע בזמן שמוקרן הסרט הזה. הקורלציה בין שתי החוויות הללו היא הגדולה של הסרט, והיא הסיבה שבעטייה הוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה. אבל למרות ההברקה התסריטאית עליה מבוסס הסרט, והצלחת השיחזור של הצלילים, התמונות והתחושות אותן חווה צוות טנק, הבמאי שמוליק מעוז לא השכיל לתת למינימליזם המובנה של הרעיון לעבוד בשבילו, והעמיס על הצופה כמה וכמה מניפולציות מיותרות שמונעות מהסרט להיות יצירת המופת שהוא היה יכול להיות.

למרות אינספור רגעים משונים שלבטח צצים במציאות המסוייטת של מלחמה, התמונות המסוגננות שמעוז מייצר, בהן צופה צוות הטנק, פועלות נגד ההזדהות שהסרט מנסה ליצור עם הסיטואציה של הגיבורים. הרגעים בסרט בהם מרגיש הצופה את הפחד של החיילים מצמררים ומעיקים, כפי שהם אכן אמורים להיות, אבל הרגעים האחרים, בהם אמור להצטבר באופן טבעי המתח והלחץ מעצם השהות עם החיילים בתוך הטנק מתפוגגים לדרמה שבלונית משהו שמבוססת על סחטנות רגשית, מניירות ארטיסטיות כמו שוטים סטטיים של שדה חמניות, וסמליות זולה כמו זום אין של כוונת הטנק על פוסטרים של אתרי תיירות מפורסמים. כל מה שמעוז היה צריך לעשות זה לתעד את הסיטואציה ולתת לה לדבר בעד העצמה, אבל הוא לא התאפק וביים את הסרט לעייפה.