זה לא עובד בלי סקרלט ג'והנסון
"מה שעובד" של וודי אלן סבל ממחסור בכוכבת הראשית של סרטיו הקודמים, "לקחת את וודסטוק" סתמי ו-"500 ימים עם סאמר" הוא הסרט הכי מוצדק בפסטיבל. סיכום ביניים מפסטיבל חיפה
"הבמאי התובעני ביותר שעבדתי עבורו היה אימא שלי" הסביר אליוט גולד אתמול בערב לקראת סיומו של היום הרביעי בפסטיבל הקולנוע ה-25 של חיפה. לבוש במכנסיים קצרים וחולצה בצבע חקי, כאילו היה בעיצומו של מסע ספארי, תיאר גולד בהומור כיצד מתפקדת אמו גם כמבקרת החמורה ביותר שלו, אבל לא שכח לתאר גם את מערכת היחסים שלו עם הבמאי שהפך אותו לכוכב, רוברט אלטמן, על הסט של "מ.א.ש": "כשרוברט אלטמן היה נותן לי סצינות שלא כתובות בתסריט ומבקש ממני לאלתר היה לי קשה להתרגל לזה כי הגעתי מרקע של ריקודי סטפס, ואני ודונאלד סאתרלנד התלוננו על כך רבות. רק בסרטים מאוחרים יותר נוצרו בינינו יחסי עבודה מפרים יותר. מה שאלטמן יודע לעשות הכי טוב זה להשליט סדר בכאוס, אבל על מנת לעשות את זה הוא צריך קודם כל לייצר את הכאוס עצמו".
כשנשאל על תפקידו כיהודי ארכיטיפי, מושא שנאתם של צמד האחים הניאו נאצים אותם מגלמים אדוארד פורלונג ואדוארד נורטון בסרט "אמריקה איקס", הוא מסביר כי ההפקה דלת התקציב לא היתה מסוגלת לשלם לפי התעריף לו הוא רגיל אבל כי הוא הסכים לעשות את התפקיד בכל זאת: "היה לי חשוב לעשות את התפקיד" הוא מסביר ומוסיף, תוך שהוא מתענג הניסוח של המשפט בגוף ראשון רבים: רציתי לייצג אותנו בסרט הספציפי הזה".
לא רק וודי אלן מאכזב
השיחה עם גולד השלימה ערב בסגנון יהודי ניו יורקי בסינמטק חיפה, כשמיד לאחריה הוקרן סרטו החדש של וודי אלן "מה שעובד", בו מככב גאון הסיטקום לארי דיויד, שניהם סמלים של היהודי הניורוטי והאינטלקטואלי, טייפ קאסט שגם גולד הוא אחד מנציגיו הבולטים. אבל למרות שילוב הכוחות המבטיח, המחסור במנה השנתית של סקרלט ג'והנסון אותה צורך אלן דרך קבע בתקופה האחרונה הראה את אותותיו, והסרט לא השתווה לסרטים מוצלחים יותר של הבמאי הפורה מהשנים האחרונות כמו "ויקי כריסטינה ברצלונה" או "נקודת מפגש".
וודי אלן אינו הבמאי הותיק היחידי שמאכזב בפסטיבל, שנפתח ביום שבת בהקרנה חגיגית של "לקחת את וודסטוק" של אנג לי ("הר ברוקבק"), סרט סתמי למדי של הבמאי המוערך. הסרט, שהשלמת הפקתו תואמה עם חגיגות ה-40 שנה לפסטיבל הרוק המיתולוגי, התגלה כניסיון לא מוצלח להשתמש באירוע כרקע לסיפור אישי, ויותר מכל דבר אחרי עושה חשק לחזור ולצפות בסרט התיעודי של מייקל וודלי. גם טקאשי קיטאנו, שהרגיל אותנו לסטנדרטים גבוהים ביצירות מופת כמו "זיקוקין דין נור" או "אחי", כושל בסרט משונה במיוחד בשם "אכילס והצב", שמתחיל כמלודרמה מהוקצעת ומרשימה שמרכזה ניצב ילד יתום עם כישרון יוצא דופן לציור, אבל הופך במחצית הדרך למשל פשטני, ילדותי ומריר על עולם האמנות המודרנית.
ממציא מחדש את הקומדיה הרומנטית
אבל כמו בכל פסטיבל טוב, הישועה מגיעה דווקא מהיוצרים הפחות מוכרים, וגם השנה לא חסרות הפתעות נעימות. אחת הנעימות שבהן היא ללא ספק המותחן המקאברי "איש העצמות" של וולפגאנג מורנברגר האוסטרי, המבוסס על ספרו של הסופר וולף האס. הסרט, בו מוצא עצמו גובה חובות תקוע בעיירה נידחת ומסתבך בפרשיית רצח מחד, ובפרשיית אהבים מאידך, משלב הומור שחור עם דרמה אנושית, ומצליח להפתיע שוב ושוב בתפניות העלילתיות מופרכות שמצליחות בדרך פלא להשתלב בטבעיות במארג הכולל של הסיפור. השפעות של יוצרים כמו אקי קאוריסמקי, ולרגעים גם דיויד לינץ' (בעיקר ב"טווין פיקס"), הופכים את הסרט ליוצא דופן, מעניין ומהנה.
פחות מפתיעה, אבל ללא ספק מצויינת היא הקומדיה הרומנטית עמוסת ההייפ "500 ימים עם סאמר" של מארק ווב, שמצליחה להמציא את הז'אנר מחדש מבלי לוותר על המתקתקות האינהרנטית שלו. ללא כל סדר נראה לעיין מדלג הסרט בין 500 הימים בהם התרחש הרומן של הגיבור עם אהובתו סאמר, ופורש את מערכת היחסים מול הצופה על ידי שורה של רגעים מבודדים. שני השחקנים הראשיים (זואי דשאנל וג'וזף גורדון-לוויט) אמנם מקסימים וחתיכים, וגם הפסקול מצויין, אבל מה שהופך את הסרט לצפיית חובה, ולקלאסיקה מידית הוא דווקא התסריט המבריק. עם כל הכבוד למאמצים של מורנברגר, אם יש לכם סרט אחד לראות בפסטיבל של השנה, "500 ימים עם סאמר" ללא ספק צריך להיות הסרט הזה.