אוכלי קופות

הנחת המוצא היא שהקסם האישי של המפלצות עצמן הוא לא הסיבה העיקרית. אצל רומרו, המשיח של הז'אנר, היו הזומבים מתים חיים שקמו מקבריהם ופיצו על הפלגמטיות האופיינית להם על ידי היותם עקשנים בעלי יתרון מספרי ניכר. על פניו הם נראו כמו בני אדם רגילים, אבל התקשורת עמם היתה חד מימדית כתוצאה מעולמם הרוחני המוגבל, חיבתם לבשר אדם, וחוסר היכולת שלהם להשתלט על רעבונם. סדרת סרטי הזומבים המכוננת של רומרו, שכללה מלבד "ליל המתים החיים" (1968) גם את "שחר המתים" (1978) הקלאסי, הציגה לעולם את הזומבי האיטי וחסר הבינה.

אחד הראשונים מבין היוצרים שניתבו את הקונספט הקונסטרוקטיבי לצרכיהם היה דיוויד קרוננברג הגדול ("היסטוריה של אלימות"), ש"Shivers", סרטו משנת 1975, היה סרט זומבים לכל דבר מלבד הבדל קטן: הזומבים אינם מתים חיים אלא בני אדם שהליבידו שלהם יצא מכלל שליטה ומצויים בחיפוש מתמיד אחר פורקן מיני. עוד יוצר שרתם את הפשטות הגאונית של הז'אנר לצרכיו הוא פיטר ג'קסון (טרילוגיית "שר הטבעות"), שבסרטו "מוות מוחי" (1992) הפכה מחלה טרופית את כל מי שנמצא בסביבת הגיבור, כולל את אמו, לזומבים רצחניים, טוויסט שפותח פתח לתסבוכת פרוידיאנית שלא היתה מביישת גם את היצ'קוק. אבל את הרנסנס האמיתי בז'אנר יצר סם ריימי ("ספיידרמן") בטרילוגיית סרטי "מוות אכזרי", בה נוסף פיצ'ר חדש ומדליק לדגם הזומבי הקלאסי מודל רומרו - מהירות. הזומבים של ריימי היו מהירים, אכזריים, וידעו לרכב על אופנוע.

בעצם, אולי זהו מוקד המשיכה? אולי אנחנו נמשכים לסרטים על זומבים כי אנחנו מרגישים שאנחנו סוג של זומבים בעצמנו? האנשים שהגו את הקמפיין הויראלי המקיף שקדם לסרט "זומבילנד" ללא ספק חשבו ככה. מלבד סרטוני יוטיוב של וודי הארלסון וג'סי אייזנברג בהם הם נותנים טיפים בסגנון סרטי "הצעקה" לחיים טובים יותר בעולם פוסט אפוקליפטי ("תמיד לבדוק את המושב האחורי", "להיזהר מחדרי שירותים" וכו'), כלל הקמפיין גם אתר המאפשר לאנשים שההזדהות שלהם עם זומבים גבוהה מהרגיל את האופציה להפוך תמונת פספורט שלהם לגרסה זומבית של עצמם. משונה כל כך. המוני אמריקאים שרצים לאולמות הקולנוע על מנת לבהות ולצחקק מול טבח המוני של אינספור קורבנותיה האגרסיביים של מחלה קטלנית על ידי וודי הארלסון בכובע קאובוי. איזה דמיון כבר יכול להיות בינם לבין זומבים?