אוכלי קופות
הם זזים לאט (או מהר), הם קמו מהקבר (או שהם קורבנות למחלה איומה), הם חסרי בינה (או ערמומיים במפתיע) - כך או אחרת, הזומבים שולטים ביד רמה בז'אנר האימה. בשבועות שבהם "זומבילנד" הוא הסרט הנצפה ביותר בארצות הברית, דני סגל מעדיף את המוח שלו מדיום וול

הכיבוש המפתיע של פסגת מצעד שוברי הקופות באמריקה על ידי צבא הזומבים המעוותים בהם נלחמים גיבורי קומדיית האימה החדשה "זומבילנד" מחזירה מהמתים סוגיה עתיקה. תיאורטיקנים ומבקרים כאחד מתחבטים עוד מהיום בו עלה לאקרנים לראשונה חלוץ הז'אנר, "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו. מה הוא סוד הקסם של תת-הז'אנר הזה? מדוע חוזרים קהלים שוב ושוב לאולמות על מנת לצפות בעוד קומץ בני אנוש אומללים נלחמים על חייהם מול מספר הולך וגדל של זומבים רצחניים ובהתאם לתת תת הז'אנר הספציפי בו - מדובר מצליחים או לא מצליחים לשרוד?
הנחת המוצא היא שהקסם האישי של המפלצות עצמן הוא לא הסיבה העיקרית. אצל רומרו, המשיח של הז'אנר, היו הזומבים מתים חיים שקמו מקבריהם ופיצו על הפלגמטיות האופיינית להם על ידי היותם עקשנים בעלי יתרון מספרי ניכר. על פניו הם נראו כמו בני אדם רגילים, אבל התקשורת עמם היתה חד מימדית כתוצאה מעולמם הרוחני המוגבל, חיבתם לבשר אדם, וחוסר היכולת שלהם להשתלט על רעבונם. סדרת סרטי הזומבים המכוננת של רומרו, שכללה מלבד "ליל המתים החיים" (1968) גם את "שחר המתים" (1978) הקלאסי, הציגה לעולם את הזומבי האיטי וחסר הבינה.
בניגוד לערפדים, שנוטים להיות סקסיים, מקסימים, או סתם דיוויד בואי; בניגוד לאנשי זאב, שהם בדרך כלל מיוסרים ושעירים, זומבים אינם מתחבטים בדילמות מוסריות, אינם משתעשעים בטרפם, ואינם מתעוררים בבוקר שאחרי ותוהים למה הם שוכבים ערומים בתוך שלולית של דם. זו הסיבה שקל וכיף כל כך להיפטר מהם בסיטונאות כפי שעושים גיבורי סרטי הז'אנר. אף אחד לא מרחם על זומבים. הם היריב המושלם. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שלא מעט יוצרים מוכרים פתחו את הקריירה שלהם בווריאציה משלהם על הנושא.
אחד הראשונים מבין היוצרים שניתבו את הקונספט הקונסטרוקטיבי לצרכיהם היה דיוויד קרוננברג הגדול ("היסטוריה של אלימות"), ש"Shivers", סרטו משנת 1975, היה סרט זומבים לכל דבר מלבד הבדל קטן: הזומבים אינם מתים חיים אלא בני אדם שהליבידו שלהם יצא מכלל שליטה ומצויים בחיפוש מתמיד אחר פורקן מיני. עוד יוצר שרתם את הפשטות הגאונית של הז'אנר לצרכיו הוא פיטר ג'קסון (טרילוגיית "שר הטבעות"), שבסרטו "מוות מוחי" (1992) הפכה מחלה טרופית את כל מי שנמצא בסביבת הגיבור, כולל את אמו, לזומבים רצחניים, טוויסט שפותח פתח לתסבוכת פרוידיאנית שלא היתה מביישת גם את היצ'קוק. אבל את הרנסנס האמיתי בז'אנר יצר סם ריימי ("ספיידרמן") בטרילוגיית סרטי "מוות אכזרי", בה נוסף פיצ'ר חדש ומדליק לדגם הזומבי הקלאסי מודל רומרו - מהירות. הזומבים של ריימי היו מהירים, אכזריים, וידעו לרכב על אופנוע.
אבל כשניגש דני בויל בשנת 2002 לביים את "28 ימים אחרי" הוא שילב את אלמנט המחלה של "מוות מוחי", את המהירות של "מוות אכזרי", ואת הפוסט אפוקליפטיות של "שחר המתים" למקשה ממוקדת אחת, ויצר את אחת מיצירות המופת של הז'אנר. שנתיים מאוחר יותר סיפק במאי צעיר ומבטיח בשם זאק סניידר ("300") את הרימייק המצליח של "שחר המתים", שגם בו השתדרגו הזומבים מבחינת יכולות התאוצה, ותפס מקום של כבוד ברשימת שוברי הקופות של 2004, ובמקביל סלל את הדרך לעוד רימייק, הפעם לסרט "תעלומת אומגה" (1971), בשם "אני אגדה" בכיכובו של וויל סמית'. באגף הזומבים האיטיים יותר בלט בשנים האחרונות "Shaun of The Dead", הפארודיה הקורעת של אדגר רייט, שחלק גדול מהגגים בה נובעים והעובדה שיש לא מעט אנשים בעולם, ובעיקר באנגליה, שנראים ומתנהגים כמו זומבים לכל דבר.
בעצם, אולי זהו מוקד המשיכה? אולי אנחנו נמשכים לסרטים על זומבים כי אנחנו מרגישים שאנחנו סוג של זומבים בעצמנו? האנשים שהגו את הקמפיין הויראלי המקיף שקדם לסרט "זומבילנד" ללא ספק חשבו ככה. מלבד סרטוני יוטיוב של וודי הארלסון וג'סי אייזנברג בהם הם נותנים טיפים בסגנון סרטי "הצעקה" לחיים טובים יותר בעולם פוסט אפוקליפטי ("תמיד לבדוק את המושב האחורי", "להיזהר מחדרי שירותים" וכו'), כלל הקמפיין גם אתר המאפשר לאנשים שההזדהות שלהם עם זומבים גבוהה מהרגיל את האופציה להפוך תמונת פספורט שלהם לגרסה זומבית של עצמם. משונה כל כך. המוני אמריקאים שרצים לאולמות הקולנוע על מנת לבהות ולצחקק מול טבח המוני של אינספור קורבנותיה האגרסיביים של מחלה קטלנית על ידי וודי הארלסון בכובע קאובוי. איזה דמיון כבר יכול להיות בינם לבין זומבים?



