בשירות הוד אגדתה

המונח "וודסטוק" כבר לא בדיוק מתייחס לפסטיבל שהתרחש במדינת ניו יורק בשנת 1969, אלא למיתוס רב משמעות עמוקה לעולם המוזיקה והתרבות של אמריקה באותן השנים. בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, וגם בזה של העולם המערבי כולו, הפרטים היבשים של האירוע הם כבר משניים, ואף חסרי משמעות, ביחס למטען המיתי האדיר שהשם נושא עמו: מהפכת הנעורים, שלום, שוויון, אהבה חופשית, סמים ורוקנ'רול. גם אם המציאות לפעמים הייתה פחות צבעונית מהמיתוס, וגם אם לפעמים היא עמדה בסתירה כואבת אליו, העיקר היא המשמעות שהשם קיבל.

בסרטו החדש "לקחת את וודסטוק", הבמאי אנג לי ("הר ברוקבק"), בא לספר לכאורה את הסיפור האמיתי שמצוי מאחורי המיתוס. התסריט מבוסס על ספר שכתב אליוט טיבר, שהיה בחור צעיר בעיירה בה התרחש הפסטיבל, וטוען כי היה מעורב באופן ישיר בארגונו (למרות שרבים טוענים כי מדובר באגדה שבדה מלבו). מסופר בו בעיקר על האירועים שהתרחשו במשפחתו של טיבר (הקרויה במקור בשם היהודי טייכברג), בעלת מלון דרכים קטן בעיירה, לקראת הפסטיבל ובמהלכו, כמעט ללא התייחסות למה שקרה בפסטיבל עצמו. עם זאת, מעניין לראות שהבמאי דווקא מאדיר ומעצים את מיתוס וודסטוק – הוא אמנם יוצר סיפור שהוא לכאורה "אמיתי", אבל הסרט כולו למעשה משרת לחלוטין את האגדה.

הסרט פותח בתיאור המלון הנידח של משפחת טייכברג, שעומד בפני עיקול. הרוח הצעירה והחיה במשפחה, אליוט (דימיטרי מרטין), מנסה ככל יכולתו למצוא דרכים להציל את המלון. בין השאר, הוא מקווה לארגן פסטיבל צנוע למוזיקה ולאמנויות שימשוך לעיירה קהל. כשהוא שומע שעיירות נוספות באזור דחו את מארגני פסטיבל וודסטוק בגלל חששם מהמוני היפים פרועי שיער וחסרי-מוסר, הוא פונה אליהם בתקווה שיסכימו לערוך את הפסטיבל בעיירה. הוא מקשר ביניהם לבין בעל חווה מקומית, מקס יאזגור (יוג'ין לוי), והשאר היסטוריה. בינתיים, הוריו האקסצנטריים של אליוט, ג'ייק וסוניה (הנרי גודמן ואילדה סטנטון), מנסים להתמודד עם זרם ההיפים ההולך וגובר הנכנס למלון, בזמן שזעמם של תושבי העיירה הולך וגובר על התרגיל שאליוט עשה להם.

לסרט לא חסר חן, בעיקר בדמותם של צמד ההורים של אליוט, ג'ייק וסוניה, שכתובות מצויין ומגולמות נהדר. נוסף עליהם, הסרט משופע בעוד כמה דמויות צבעוניות ומשעשעות, דוגמת החייל המשוחרר והטרנסווסטיט שמשפחת טייכברג שוכרת לשמירה על המלון, בגילומו של לב שרייבר. כל סצנה הכוללת את הוריו של אליוט, או אחת מכמה דמויות בלתי-שגרתיות דומות, מאירה את המסך. גם מי שמכיר את הסרט הדוקומנטרי "וודסטוק", שצולם בפסטיבל, ייהנה לראות כמה סצנות ודמויות משוחזרות בסרט העלילתי.

עם זאת, ולמרות ש"לקחת את וודסטוק" מצליח לרוב לשעשע ואף לרגש, הוא סובל מכמה חסרונות. כאמור, הסרט מנסה עד כמה שניתן להאדיר את מיתוס וודסטוק, ולהדגים איך אותו אירוע בודד הצליח לכאורה לשנות באופן יסודי הן את חיי היחידים (דוגמת אליוט, שמצליח להשתחחר מהשפעתם המסרסת של הוריו), והן את חיי האומה כולה (דרך הדגמת השינוי שעוברת העיירה). נראה שעלילת הסרט ודמויותיו מוכפפות באורח מלאכותי למען האגדה. באופן זה, הסרט הופך באופן אירוני לסרט שהוא דווקא שמרני, ולא מהפכני. במקום לחדש, לרענן ולזעזע, כמו שוודסטוק אכן עשתה במידת מה לאמריקה בשעתה, אנג לי בוחר להציג את הסיפור המוכר והסימפטי. זה לא רע, וזה אפילו די מבדר, אבל רחוק מלהיות וודסטוק.