זו לא שכונת פאר
הסרט "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי מציג את נקודת המבט הריאליסטית, האנושית והעצובה ביותר שתוכלו לקבל על השכונה היפואית המתפוררת, אבל יותר מכך - הוא עוד הוכחה לרמת האמינות הגבוהה אליה שואף הקולנוע הישראלי
אותנטיות מהסוג אותו ניתן למצוא בסרט "עג'מי" היא מוצר שמאוד לא פשוט לספק. דווקא אותם רגעים קולנועיים מופלאים בהם נדמה כי המצלמה מתעדת אנשים אמיתיים במציאות לא מבוימת הם הרגעים שדורשים את הכמות הגדולה ביותר של חזרות, מוסר עבודה וכישרון. שחקנים לא מקצועיים לא משחקים פחות טוב משחקנים מקצועיים, ההיפך הוא בדרך כלל הנכון, אבל הם כן דורשים במאי מאוד מקצועי ומאוד מחויב, שצריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להפוך את החיסרון ליתרון. באירופה קיימת הערכה הולכת וגוברת לקולנוע מסוג זה, כפי שמוכיחים הסרטים "בין הקירות" (2008) הצרפתי או "ארבע חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (2007) הרומני, שזכו שניהם בדקל הזהב בשנים האחרונות, כמו גם "גומורה", שקרוב ל "עג'מי" גם בתחום עיסוקו. סרטם המצוין של ירון שני וסכנדר קובטי מייצג את ישראל כנצר למסורת קולנועית השואפת לרמת האמינות הגבוהה ביותר.
שש שנים עבדו קובטי ושני, מצאו שחקנים, אספו סיפורים, העבירו סדנאות משחק, כתבו את התסריט, וצילמו, עד שהחזון שלהם – סרט המעביר את חוויית החיים בעג'מי - הפך למציאות. הסמטאות המוזנחות, המחסנים, הצריפים, הגדרות, כולם משדרים את העליבות של השכונה, והשחקנים (פואד חבש, איברהים פריג' ושאהיר כבהא בתפקידים הראשיים), חלקם ערבים וחלקם יהודים, חלקם מדברים עברית וחלקם ערבית, אבל כולם, ללא יוצר מן הכלל, פרצופים חדשים ולא מוכרים, יוצרים אשליית מציאות גורפת.
עלילת הסרט עוקבת אחר שני אחים יפואים שחייבים כסף לאנשים הלא נכונים, ממשיכה לסיפורו של חברם הפלשתיני שעובד במסעדת בבאי על מנת לממן טיפול רפואי לאמו ושל חבר נוסף, שמגולם על ידי הבמאי, קובטי, סוחר סמים פלשתיני עם בת זוג ישראלית, ומשלימה מעגל דרך דמותו של שוטר יפואי, אחיו של חייל נעדר. התסריט רץ קדימה ואחורה בזמן על מנת להצליב את העלילות המקבילות ובאופן מפתיע מצליח לארוג אותן למקשה אחת, מהודקת וחכמה, בה כל אלמנט יושב במקומו בדיוק שנדיר למצוא בתסריטאות הישראלית.
כבר מהרגע בו הסרט מתחיל ברור כי סרט ישראלי כזה עוד לא נעשה, וגם במסגרת הקולנוע הבינלאומי קשה למצוא אקספוזיציה כה סוחפת ומחשמלת.
תוך דקות ספורות מוצא את עצמו הצופה פנים אל פנים עם חיים של פשע, אלימות, מוות, ועוני, בשכונה היפואית על שמה קרוי הסרט. אבל למרות עולם הפשע המאורגן הסבוך והמרתק שמוצג בתחילת הסרט, קובטי ושני לא מתעכבים עליו לשניה מעבר לנדרש, ורצים קדימה על מנת להספיק לטפל בשלל נושאים נוספים שמקשים על החיים בעג'מי - הסכסוך הישראלי פלשתיני, משבר הזהות של ערביי ישראל, אוזלת ידה של המשטרה, וכמובן, שימוש בסמים.
הבעיה היהודית
הסטיות היחידות מהדיוק והאיפוק בהם ניחן הסרט קורות דווקא בטיפול בצד היהודי ובסיפורו של החייל הנעדר, שנדמה קצת תלוש ומיותר בקונטקסט של הסרט. לא ברור בדיוק כיצד סיפור של טרגדיה אישית וחמורה כל כך כמו היעדרות חייל משתלבת במערך הרגשי של הסיפור, שבנוי רובו ככולו מחוליים חברתיים, לאו דווקא פוליטיים. הגיוני בהחלט לנסות לחשוף את שני הצדדים של הסיפור אבל נדמה כאילו הצד הישראלי והצד היפואי בסרט הם אמנם צדדים הפוכים, אבל לא של אותו המטבע. השחקנים הישראלים פחות מרשימים, והסצנות שעוסקות בהם פחות אפקטיביות ולוקות לרגעים בדידקטיות ובמלודרמטיות. המזל הוא שאין הרבה מהן, ושלמרות שקובטי ושני מחמיצים כמה תווים בדרך הם מצליחים להוביל את הסרט לקליימקס מפתיע שסוגר את כל הקצוות. כיף לצאת מהסרט הזה, הוא משאיר תחושת סיפוק והרבה חומר למחשבה.
אולי הכיף הגדול ביותר בסרט זו העובדה שהוא סרט מבדר. למרות חומרי המציאות הקשה, למרות האלימות, היאוש והמועקה, השליטה של קובטי ושני במדיום הופכת את הסרט לסוג של חגיגה. כיף לתת למניפולציות המעודנות של צמד הבמאים לעבוד בזמן הצפייה, כיף לראות את הטבעיות של העריכה ושל עבודת המשחק, וכיף לזרום עם תסריט שלא מאכזב. המסר החריף של הסרט על ההזנחה הפושעת של יפו וחוסר השוויון המשווע שגרם לה להגיע למצבה הקשה לא יכול היה להאמר על ידי שני דוברים רהוטים יותר, ואין ספק שהאיכות של עבודתם, שכבר זיכתה אותם בפרס וולג'ין ומטיסה אותם לפסטיבלים בכל העולם, תגרום בסופו של דבר לתשומת הלב הציבורית להגיע למקום אליו הם עמלים להפנות אותה - לעג'מי האמיתית, המאוד אמיתית.