הפנטהאוז שייך לקוונטין

קוונטין טרנטינו לא משחק ב"ארבעה חדרים", אותו סרט מודל 95' המחולק לארבע אפיזודות אשר הוא ביים את האחרונה שבהן. נכון, למעשה הוא מופיע שם לאורך כל הסצנה ואף מנסה לגנוב את ההצגה לטים רות', הבלבוי שמשלב בין כל ארבעת הסיפורים - אבל טרנטינו לא ממש משחק שם, אלא מגלם את עצמו – מגלומן, אגוצנטרי, נשק אוטומטי של מילים, בולשיטן חסר תקנה, קשקשן בלתי נלאה.

קצת מוזר להתמקד דווקא בטרנטינו השחקן - גם משום שמדובר בראש ובראשונה באחד הבמאים המשפיעים בתולדות הקולנוע וגם כי הוא נחשב לשחקן גרוע - אלא שדווקא בעזרת הדמות של צ'סטר ראש, "האיש מהוליווד" כפי שנקראת האפיזודה החותמת את הסרט שיצא אחרי "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", אפשר להתחיל להבין מדוע טרנטינו נחשב גם 17 שנה אחרי סצינת כריתת האוזן המפורסמת לילד הרע והמגניב שגורם לנו לחשוב שיש היגיון מאחורי הדיאלוגים, זוויות הצילום והאלימות, וממשיך להתמקד ברגעים הקטנים והיומיומיים, כאילו אין לו כאן מטרה ברורה יותר – לעשות קולנוע.

כדאי שתפנימו; טרנטינו מביים את הפנטהאוז. מצידו, שכולם יביימו את כל שאר החדרים (כן, גם אתה, רודריגז), אבל הפנטהאוז שייך לקוונטין. בתור דמותו של צ'סטר ראש הוא יעשה הומאז' להיצ'קוק, הבמאי הגאון שאולי בהשראתו טורח טרנטינו לדחוף את עצמו כמעט לכל סרט שלו (אפילו כשהוא מגלם חייל בסרט "גאוות האומה" שמוקרן לפיהרר וקציני הרייך השלישי במהלך "ממזרים חסרי כבוד"); הוא ידבר על קולנוע, אהבתו הגדולה ביותר, באוזני בלבוי תזזיתי; הוא ידחוף את עצמו בתור צללית על הקיר כדי לגנוב את הפוקוס מברוס וויליס האלים והצעקני; הוא יבקר את הקהל האמריקני בהקשר של ג'רי לואיס ("כל אמריקה קוראת לו גאון בשנייה שהוא ימות"), אבל למעשה – שהוא לא יעבוד עליכם בעניין הזה, שומעים? – הוא מתכוון לדבר על עצמו. וזה בדיוק מה שיפה בטרנטינו; אם הוא לא היה מאוהב בעצמו כל כך, סביר להניח שגם אנחנו היינו מתקשים להתאהב.

>>> קוונטין טרנטינו בישראל: הסיקור המלא