דרוש עורך תסריט
טרנטינו התחיל את דרכו כתסריטאי גאון ב"כלבי אשמורת" - אבל מתישהו, בין הדאחקות, הציטוטים, ההגנבות והמחוות, הוא שכח איך לספר סיפור. דני סגל רוצה שמישהו יזרוק לו מילה
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את "כלבי אשמורת" כאילו היא היתה אתמול. אני לבשתי אדידס רום ומשקפי שמש כתומות, טים רות' וסטיב בושמי לבשו חליפות גנגסטרים כהות, ואולם הקולנוע היה ממוזג בדיוק במידה הנכונה. על המסך סבבה המצלמה שולחן עמוס כוסות קפה בעוד הקאסט שתמיד חלמתי עליו מפרשן בעצלנות את השיר "כמו בתולה" של מדונה. כבר בסצנת הפתיחה של סרטו הראשון הציג קוונטין טרנטינו את סימן ההיכר המובהק ביותר שלו, שליווה את כולנו במשך שני העשורים האחרונים דרך אינספור חיקוים והפך לתוספת חובה לכל סרט אינדי שמכבד את עצמו. בשלוש מילים: "פופ קאלצ'ר טריוויה".
אבל האזכורים החוזרים ונשנים של להיטים נשכחים ותוכניות טלוויזיה ישנות היו רק הקצפת על העוגה. פסקול מדהים, מבנה זמנים שמצליח להיות גם מקוטע וגם קוהרנטי ואפקטיבי, ציטוטים על ימין ועל שמאל, משחק משובח, אלימות גראפית, ביטויי סלנג ציוריים, ומתחת לכל זה תסריט מדהים עם דרמה מהודקת שנשענת על דיאלוגים ארוכים וטעונים, הפכו את הסרט להתגשמות חלומו של כל חובב קולנוע.
ספרות זולה? שניים אוחזין
ואז הגיע "ספרות זולה". לכאורה הכל עבד לפי התוכנית: החששות לגבי משבר הסרט השני התבדו וילד הפלא החדש המשיך להפגיז, כולל ליהוק גאוני של ג'ון טרבולטה, פיצוי על היעדר האסטרוגן ב"כלבי אשמורת" עם דמותה הבלתי נשכחת של מיה וואלס, וכמובן, פופ טריוויה, מבנה זמנים מקוטע, פסקול מגניב, ועוד מכל מה שאהבנו בסרט הראשון. אבל איפשהו לקראת סופו של הסרט, בערך בפעם השלישית בה ג'ולס, הלא הוא סמואל ל. ג'קסון בתפקיד חייו, מדקלם את אותו רצף פסוקים מפורסם מספר יחזקאל בקולו הרועם, נרשם פיהוק.
אני לא רוצה להיות קטנוני, אבל בפעם הראשונה זה היה מצחיק ומגניב, בפעם השנייה זה לא הפריע, אבל בפעם השלישית, שכללה פירושים ודרשות לגבי משמעויות שונות של חלקים שונים בטקסט, התחילו לי פלאשבאקים מ"שניים אוחזין" בערוץ הראשון והתחלתי להגניב מבטים לכיוון השעון. בניגוד לקאמריות המינימליסטית של סרט הביכורים המופתי, ב"ספרות זולה" היתה תחושה קלה של סחבת, כאילו קיו טי לא באמת הצליח להשתלט על מאה חמישים וארבע הדקות השאפתניות לארכן משתרע הסרט. על חבר השופטים בפסטיבל קאן זה דווקא עבד, וקוונטין חזר הביתה עם דקל הזהב.
ההייפ גדל, האיכות מצטמקת
זהו השלב בו פולחן האישיות נכנס להילוך. זה התחיל באגדות על אותה ספריית וידאו בה עבד טרנטינו במשך שנים, והמליץ ללקוחות חפים מפשע על דרמות פטפטניות של אריק רוהמר, סרטי גל חדש של ז'אן לוק גודאר, סרטי קונג פו של סוני צ'יבה וסרטי בלאקספלוטיישן בכיכובה של פאם גריר, שחיים כולם בשלום ברשימת ההשפעות האינסופית שלו. זה המשיך עם המונח "במאי VCR" (במאים שאלפי שעות מול מכשיר הוידאו מהווים את רוב השכלתם הקולנועית), אליו התקטלגו מלבד קוונטין גם האחים כהן, פול תומס אנדרסון, קווין סמית' ואחרים, המושג "סרט טרנטינואי", המתייחס לכל סרט שוטרים וגנבים שמתובל בתפניות עלילתיות מופרכות ומוסיקת רוקבילי, והמונח החשוב לא פחות "דיאלוגים טרנטינואיים", שמתייחס לכל מקרה בו דמויות ארכיטיפיות כמו גנגסטר, רוצח שכיר או פאם פאטאל מלהגים על זוטות חסרות משמעות כמו שירים של מדונה או נהלי הזמנה בסניפים אירופאים של בורגר קינג בזמן שהם מתעסקים באלימות, פשע, מין ושימוש בסמים.
אבל בעוד ההייפ הולך ומתגבר, איכות הסרטים של המאסטרו עצמו הפכה ירודה יותר ויותר. ב"ג'קי בראון" עוד ניתן היה להבחין בשרידים של עלילת פשע לא רעה ממנה סחט טרנטינו כל טיפת אנרגיה על ידי ההחלטה האומללה להראות את סצנת השוד בקניון שלוש פעמים אחת אחר השניה מזוויות מבט שונות שהפכה את כל העסק לפיאסקו. אבל בצמד סרטי "קיל ביל" וב"חסין מוות" כבר איבדתי עניין לחלוטין. האם מישהו באמת יכול להגיד לי שהיה אכפת לו אם ביאטריס קידו תהרוג את ביל או לא בסופו של הסרט המפרך הזה? למישהו היה אכפת כשקורט ראסל רצח את רוז מק'גוון ב "חסין מוות"?
הדיאלוגים שהיו שנונים כל כך בספרות זולה הפכו להיות טרחניים ומייגעים, הסצנות הטובות נמתחות על קצה גבול יכולתן עד שהבמאי בטוח שאף שביב של קוליות לא חמק לו בין האצבעות, ומלבד כמה רגעים בודדים (הקטע בו אומה טורמן יוצאת מהקבר לדוגמא) בהם מוכיח טרנטינו כי הוא לא איבד לחלוטין את היכולת לספר סיפור, הסרטים מקרטעים מציטוט למחווה עד שבסוף הצופה המותש מאבד כל עניין במתרחש על המסך - וסצנת הסיום הפתטית של קיל ביל היא דוגמא טובה לכך. סצנת המפגש של טורמן עם בתה נראתה כאילו היא לקוחה מאחד הסרטים האחרונים של ג'ורג' לוקאס.
זה לא הציטוט, זה הסיפור
בניגוד למה שמקובל לחשוב, מה שהיה כל כך טוב ב"כלבי אשמורת" זה לא הפסקול, הציטוטים ושאר הקישוטים הפוסט מודרניים בהם שולט טרנטינו כל כך טוב, אלא התחושה אותה מרגיש הצופה בבטן (לאדם היחיד בעולם שלא ראה את הסרט הזה: אזהרת ספוילר) כשהארווי קייטל מבין כי הוא נפל קורבן להיבריס של עצמו, ושנייה מאוחר יותר כשהוא לוחץ על ההדק והורג את האדם אותו הוא ניסה להציל במשך סרט שלם.
תחושת כיווץ הקרביים הזו לא נוצרת בגלל שהשמות מיסטר ווייט ומיסטר אורנג' מצוטטים מ"חטיפת הרכבת התחתית פלהאם", ולא בגלל שדו קרב מאוד דומה לזה המופיע בסרט הופיע בסרט "A Better Tomorrow 2" ולא בגלל השיר שמופיע מיד אחריו, ולא בגלל שום דבר מלבד תסריט ומשחק. והתחושה הזו, ששמץ ממנה עוד ניתן היה להרגיש מתחת להררי הדאחקות, ההגנבות, המחוות והציטוטים ב"ספרות זולה" וב"ג'קי בראון", הלכה לאיבוד בכל הסרטים שקוונטין טרנטינו עשה מאז.
"Storytelling has become a lost art. There is no storytelling, there’s just situations. Very rarely are you told a story”: במילים אלו הסביר טרנטינו את רצונו לשלב שלושה סיפורים שונים בסרט "ספרות זולה", אבל דווקא בגלל האיכות הגבוהה של סרטיו הראשונים, ומחויבותו לסיפור ולעלילה, עצוב לראות כיצד הכישרון הענקי שלו מתבזבז על רצפים סתמיים של מחוות/העתקות, שגם רמת ההפקה הגבוהה שלהם, והסתמכותם על הידע האנציקלופדי של טרנטינו בהיסטוריה של הקולנוע, כולל צדדיו הטראשיים וביזאריים, לא מצליחים להציל מסתמיות, ובסופו של דבר משיממון.
התחושה אותה אני מרגיש לגבי טרנטינו קצת דומה לתחושה אותה הייתי מרגיש לו הזמר אותו הכי אוהב היה מקדיש את שארית הקריירה שלו לאלבומי קאברים. אבל הנרקיסיזם של טרנטינו, בשילוב עם מעמדו הייחודי בתעשייה, לא מאפשר לאף אחד להגיד לו שלפחות שליש מחומר הגלם בסרטים האחרונים שלו היה צריך להישאר על רצפת חדר העריכה, ועד שהוא לא ימצא איזה עורך תסריט עם חוש קצב ושוט שישב לו על הגב, לא נראה שזה עומד להשתנות.