הבמאי שבטנק ינצח
הדרך של "לבנון" להצלחה בינלאומית נסללה בשנים האחרונות על ידי סרטי מלחמה אחרים, אבל מה שבאמת תדלק את הטנק הזה זו החברה הישראלית ולא האהדה האירופאית. דני סגל פגז
הללויה! אריה הזהב בידינו. או ליתר דיוק - בידיו של שמוליק מעוז, ילד הפלא (למרות שהוא כבר מגרד את החמישים) החדש של הקולנוע הישראלי. "לבנון", סרט הביכורים של מעוז, זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה, האב המייסד של כל פסטיבלי העולם, ותעשיית הקולנוע הישראלית חוגגת את אחד הרגעים הגדולים שלה, אם לא הגדול בהם. ובכל זאת, קשה להתעלם מתחושת דה ז' וו קלה. שוב זוכה סרט ישראלי לכבוד עצום בחו"ל, שוב מסע דילוגים בין פסטיבלים מסתיים בהצלחה מסחררת, ושוב מתעסק הסרט באותו הנושא - לבנון. מה יש לאירופאים מסרטים ישראלים על לבנון?
באירופה כבר לא סקפטים
טרנד הקולנוע הישראלי, שהולך וקונה לו אחיזה בקרב קהלי אירופה, מזכיר באופן אירוני את שגעת הקולנוע האיראני שהיתה הבון טון בפסטיבלי הקולנוע של תחילת העשור הנוכחי עת זהר כוכבם של במאים כמו מג'יד מג'ידי, מוחסן מחמאלבאף, וכמובן, עבאס קיאריסטמי, ושממשיכה על אש קטנה עד היום. בשנה שעברה היה זה סרט האנימציה "פרספוליס" שהתחרה מול "ואלס עם באשיר", וגם השנה מתחרהו העיקרי של "לבנון" בפסטיבל ונציה היה "Women Without Men", סרטה של הבמאית האיראנית שירין נשאט, שזכה באריה הכסף.
המשיכה האירופאית אל הקולנוע האיראני נבעה מהרגישות, האיכות וההומאניות של הבמאים, תכונות שעמדו בניגוד גמור לתדמית החשוכה של איראן כמדינה. בדמיונם הפורה של האירופאים נוצרה קהילה של קולנועני מחתרת, שמבריחים עותקי צלולואיד מתחת לאפו של השלטון האכזר, ומסתכנים בעונש מוות על מנת להגשים את חזונם האמנותי. מכיוון שלאיראן יש היסטוריה ארוכה של שריפת בתי קולנוע ממניעים פוליטיים, יכול מאוד להיות שהתמונה הזו אינה רחוקה מהמציאות.
ומה קורה בעזה?
לא סוד שגם ישראל מצטיירת בעיני העולם המערבי כמדינה חשוכה ואלימה, והוכחה נוספת לכך קיבלנו בימים האחרונים במסגרת הידיעה לפיה בין החותמים על העצומה המתנגדת לפלטפורמה מסויימת בפסטיבל טורנטו שמוקדשת לסרטים על תל אביב נמנים מובילי דעת קהל בקרב השמאל העולמי, ביניהם אנשים כמו ג'יין פונדה, נועם חומסקי ונעמי קליין. גם בפסטיבל אדינבורו שהתקיים לפני מספר חודשים נרשמה תקרית לא נעימה כשהבמאי הבריטי הותיק קן לואץ' התנגד להקרנת הסרט "סרוגייט" ולהטסת הבמאית על חשבון הפסטיבל, שממומן על ידי משרד התרבות הסקוטי, על מנת שתוכל להשתתף בהקרנה. ניתן לשער כי במקביל לדעה הקדומה שמתפתחת לגבי ישראל ותוצריה התרבותיים, מתפתחת גם כמיהה להוכחות כי בישראל יש קהילה של יוצרים מחתרתיים שמשדרים ביצירתם מסרים אחרים לחלוטין מאלו אותם מציגה הממשלה. סרטים ישראלים שמתעסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני בנימה הומנית ואישית כמו "בופור" או "ואלס עם באשיר" בהחלט מספקים את הפנטזיה הזו.
לקולנוע הישראלי יש הרבה דמיון לקולנוע האיראני גם מבחינת מעמדו ומוקד המשיכה אותו הוא מהווה, מעמד אותו חולקות שתי התעשיות עם עוד תעשיה קטנה ובועטת – הקולנוע הפלסטיני, שקצר גם הוא לא מעט הצלחות בשנים האחרונות. כמו הקולנוע הישראלי, גם התעשיות האיראניות והפלסטיניות משתמשות בערך החדשותי של המקום בו הן מתקיימות על מנת למשוך את הקהל העולמי, שצמא לייצוגים אלטרנטיביים של הדברים אותם הוא רואה כל יום בחדשות.
הממסד יממן
אבל בניגוד לשתי התעשיות הללו, שבאמת מתקיימות בתנאים עוינים, הקולנוענים הישראלים חיים במדינה מערבית, ואת המחאה שלהם הם מוחים תחת כנפי הממסד ובמימונו. היחס שמקבלים הסרטים האיראנים, שלוקים לעיתים בארטיסטיות יתר ובחוסר תקשורת עם הקהל, מזכיר אולי את היחס אותו קיבלו מאז ומתמיד סרטיו של עמוס גיתאי, אבל בסופו של דבר הוא אינו דומה ליחס אותו מקבלים הסרטים הישראלים החדשים, שמדברים בשפה סיפורית קונבנציונלית יותר, מבלי לאבד את המקוריות והברק שלהם. הקולנוע הישראלי כבר אינו קולנוע של מדינת עולם שלישי.
למרות ההצלחות הבולטות של סרטים שמתייחסים באופן ספציפי ללבנון, סרטים כמו "אור", "עץ לימון", "ביקור התזמורת" או "ללכת על המים", חלקם מתייחסים לכיבוש באופן אלגורי או מרומז, וחלקם עוסקים בדברים אחרים, מוכיחים כי לקולנוע הישראלי יש מה להציע גם כשהוא לא מספק את הסחורה המלחמתית, וחשוב מזה, שהאירופאים קונים. אין שום ספק שהם, וגם האמריקאים, נהנים לראות סיפור ישראלי, מסופר על ידי ישראלים, שמאשר את כל מה שהם תמיד חשבו על ישראלים - עם כובש, מיליטנטי, אלים ומכה על חטא. אבל מסתבר שהם נהנים גם לראות סרטים ישראלים על כל נושא אחר כל עוד הם מצטיינים באיכות ובחדשנות. מלבד היות "ואלס עם באשיר" סרט על לבנון הוא היה סרט פורץ דרך ואוונגרדי, וגם "בופור" היה סרט רהוט ואפקטיבי. לכל אחד מהסרטים הישראלים שהתחרו בכבוד בפסטיבלים בשנים האחרונות היתה אמירה סגנונית ייחודית, וערך אסתטי.
לא לשווא הפכו המילים "קולנוע אירופאי" לשם נרדף לקולנוע אמנותי ופורץ גבולות. לא בכדי פסטיבלי ונציה וקאן נחשבים לסמכות עליונה בעולם בתחום הקולנוע האיכותי, ונתפסים כאנטי תזה להוליווד ולקולנוע המסחרי. אירופאים אוהבים אולי סרטים שמאשרים את תפיסת העולם שלהם, אבל יותר מזה הם אוהבים סרטים מעניינים ומרגשים שגם מגרים אותם מבחינה ויזואלית.
לא העיסוק בלבנון הוא זה שהפך את "לבנון" ואת "ואלס עם באשיר" למנצחים הגדולים של הקולנוע הישראלי, אלא הדרך בה הם בחרו להתמודד עם הנושא, והלהט שבער בהם להביע את עצמם בצורה האמיתית, המעניינת, והכנה ביותר. ומה הוא הדבר שגרם ללהט הזה לבעור כל כך חזק דווקא בנושא הזה? זו השאלה האמיתית, והיא לא קשורה לאירופה אלא לחברה הישראלית.
לקולנוע הישראלי יש מה להציע גם כשהוא לא מספק את הסחורה המלחמתית, האירופאים והאמריקאים נהנים לראות סיפור ישראלי, מסופר על ידי ישראלים, שמאשר את כל מה שהם תמיד חשבו על ישראלים - עם כובש, מיליטנטי, אלים ומכה על חטא.