במאים על המטוס
האם תעשיית הקולנוע האמריקנית יזמה את הפיגוע במרכז הסחר העולמי כתירוץ להפקת סרטי אסונות עתירי פיצוצים? האמת נמצאת אי שם, שותה מרטיני במחלקה הראשונה
השמדה של כלי רכב, כלי טייס, כלי שייט ובניינים היתה מאז ומתמיד אחד התענוגות הגדולים של הקולנוע, והקולנוע האמריקאי, עתיר תקציבים וחמוש באפקטים המתקדמים ביותר, הוביל את הוונדליזם האקסטרווגנטי במסורת סרטי הפעולהאסונותמד"במלחמה המפותחת והמסועפת שהוליווד ייסדה. בהיררכיית ההרס שנוצרה, בערך בחצי הדרך בין פיצוץ פלנטה שלמה בעזרת קרן לייזר למלכוד מכונית פרייבט סטנדרטית, שמור היה דרך קבע מקום של כבוד לגורד השחקים, ללא ספק אחד הסמלים הבולטים של תרבות המערב, שהתמוטטותו לאלתר, או לפחות הניסיון העקשני לשטחו, היה רגע מפתח בלא מעט סרטים - בין אם במסגרת הצהרת כוונות של חוצנים אגרסיביים ("היום השלישי"), מרד צרכנים בחברות האשראי ("מועדון קרב"), ניסיון השתלטות על העולם של אל הרס שומרי בשם גוזר ("מכסחי השדים") או מתקפה של שודדים שמתחזים לטרוריסטים ("מת לחיות").
המסיבה נגמרה ברגע שכנופיית טרוריסטים, חמושים בסכיני עץ, הגשימה את פנטזיית הסירוס העצמי של האומה האמריקאית והפכה את ספקטקל ההרס לטאבו בשוט בודד אחד, דומה באופן מוזר לסצנת השיא של הסרט "קינג קונג", מינוס הגורילה ועם מגדלי התאומים במקום האמפייר סטייט. מאותו רגע והלאה כל אזכור של נדל"ן בסכנת הריסה העלה מיידית באוב את צמד התאומים שנפלו, ואת אינספור הדיירים שנספו, והסתכן בטעם רע, חוסר רגישות והשפעה רעה על המורל הלאומי, הירוד גם כך בעקבות אי אלו מלחמות כושלות ומנהיגים אימבצילים. אבל לא תעשייה כתעשיית הסרטים האמריקאית תוותר בקלות כזו על זכותה לקצור את מיטב בנייניה, לרסק את מיטב מטוסיה, ולשלב בין שני האירועים בפוטוגניות מקסימלית: בשנים שלאחר האירוע, בהן עברה ההתייחסות הקולנועית אליו כמה שלבים קריטיים, מצאה הוליווד את הדרך לנתב את הטראומה לכיוון הרצוי ולתעל את הרגשות הציבוריים לטובת אקסטרווגנזות אקשן סטנדרטיות.
הקומבינה של מייקל מור
דרך ההתייחסות הראשונה אותה אימצה תעשיית הסרטים על מנת לגרוס את האירוע ולהרכיב אותו מחדש כמשהו שמזכיר סרט אקשן היה שימוש באווירת יום שואה חמורת סבר ורצינית. הדוגמא הטובה ביותר לסוג סרטים זה הוא "טיסה 93" של פול גרינגראס, סרט אקשן מותח וריאליסטי, שמצליח למרוט את עצבי הצופה על ידי שחזור נטורליסטי של אירועי הטיסה הרת הגורל, שנגמרה כזכור בהתרסקות, מבלי לחרוג מהמסגרת הפוליטיקלי קורקטית שהסיטואציה והנושא מכתיבים.
על ידי תיזמון מוצלח ותגובה מהירה הצליח מייקל מור, אולי המרוויח הגדול ביותר מאסון התאומים, לקטוף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2004 עם הסרט "פרנהייט 119", בו הוא מציג תאוריית קונספירציה לפיה פעולות הטרור הן בעצם תולדה של יוזמה אמריקאית. כשעלה לאקרנים "מגדלי התאומים" של אוליבר סטון, התאכזבו חובבי הקונספירציות האמריקאים, שקיוו שסטון יטפל באסון התאומים בדרך דומה לזו בה הוא טיפל ברצח JFK. סטון, לעומת זאת, החליט להשתמש בסיפורם האישי של שניים מעשרים הניצולים שחולצו מהריסות התאומים כמקפצה לסרט אסונות הירואי, שמשתמש גם הוא בסגנון כבד וממלכתי על מנת להפריד את עצמו מ"הרפתקה בפוסידון", "המגדל הבוער" ושאר קלאסיקות הז'אנר.
הסרט "תחנה 49" עשה שימוש בתופעת לוואי נוספת של האסון – משיכה מינית מוגברת לכבאים. הסרט, בו מככבים ג'ון טרבולטה ויואכין פיניקס, מייצר, לכאורה ללא כל קשר לאסון, אפיון של מקצוע הכבאות כסוג של שליחות אלוהית למען האנושות באופן כללי, ולמען אותו חלק מהאנושות שנוטה להיכלא בתוך בניינים בוערים באופן ספציפי. על הדרך כמובן מספק הסרט לא מעט מלכודות אש מתוחכמות, במסגרתן נאכלים בניינים עד היסוד בליוויי פיצפוץ נעים לאוזן וגוונים מחמיאים של כתום וצהוב.
מורשת גודזילה
בעוד סרטים כמו "השעה ה-25" או "Reign On Me" מתארים את הלך הרוח בניו יורק של אחרי האסון, ניזכרה הוליווד ביפנים, ובז'אנר המופלא אותו הם המציאו בעקבות האסון הלאומי שלהם - צמד פצצות האטום האמריקאיות שסיימו את מלחמת העולם השניה, שנוצר ואף הגיע למיצוי ביצירת המופת "גודזילה". חיש מהר הופיעו גם בארה"ב של פוסט ניין אילבן סרטים שמעמידים במרכזם השמדה סיטונאית של רכוש וחיי אדם על ידי כוח מפלצתי עוין. "סיינס", סרטו של מ. נייט שיאמאלאן, היה הסנונית הראשונה, כש"מלחמת העולמות" מיהר לבוא בעקבותיו ו"קלוברפילד" הביא את הטרנד לידי מיצוי. שלושת הסרטים הללו, שהתייחסו בצורה אלגורית ומרומזת לאירועי ניין אילבן, ליבו את הפרנויה האמריקאית על ידי חזיונות הרס מוגזמים ומופרכים, ודימו את האיום הטרוריסטי הבלתי נראה לכוח על טבעי ואכזרי.
אני מניח שיש משהו מנחם בעובדה שגם ברגעים הכי פחות מתאימים המחויבות האמריקאית לבידור תעמוד בעינה, והוליווד תמצא את הדרך לפוצץ דברים. ההתייחסות לאסון התאומים בשם הסרט "נחשים על מטוס", חסרת תחכום ככל שתהיה, משמשת כהוכחה ניצחת ליכולות הבלתי נדלות של הקולנוע האמריקאי לזקק גם את האירועים הקשים ביותר לסרטי אקשן שבלוניים. כיום, שמונה שנים בלבד אחרי האסון, תאוריית הקונספירציה של מייקל מור לגבי האסון נראית מדויקת למדי מלבד טעות אחת קטנה: היוזמים לא היו קברניטי תעשיית הנשק, אלא המפיקים ההוליוודיים.