תורת הקוונטין

"בוודאי ש'להרוג את ביל' הוא סרט אלים”, אמר קוונטין טרנטינו בראיון פעם, “אבל זה סרט של טרנטינו. לא הייתם הולכים להופעה של מטאליקה ומבקשים מהם להנמיך, נכון?”. טרנטינו הוא אחד מהמקרים הבודדים שבהם יהירות אין קץ משתלבת עם מודעות עצמית קיצונית: הוא יודע מה הוא שווה, אבל הוא יודע גם כמה שווה אותו שווי. בינתיים, נדמה שעם כל סרט הוא מרשה לעצמו קצת יותר: אם "כלבי אשמורת", “ספרות זולה" ו"ג'קי בראון", סרטים שאפשר אולי יהיה להגדיר בדיעבד בתור טרילוגיית המאפיה שלו, פנו בעיקרם לקהל רחב מאוד, אזי לא ניתן להתעלם מהאופן שבו הסרטים שעשה לאחר מכן - “להרוג את ביל" (שני החלקים), “חסין מוות" ועכשיו "ממזרים חסרי כבוד" – הם למעשה קולנוע נישתי מאד בעיקרו, שלמרות שהם כולם סרטים טובים עד מעולים, ספק אם היו מצליחים או בכלל זוכים לתקציב לעשייתם, אלמלא השם של טרנטינו היה עומד מאחוריהם.

נדמה שההתנהלות העצמאית של טרנטינו ממקמת אותו כממשיך ישיר לאסכולת הבמאים ההולכת וגוססת, לפחות במערב, של ה"אוטר" – הגדרה קצת מעורפלת, שמטרתה בגדול לפתור את סוגיית הבעלות על הסרט. האם הסרט הוא של הבמאי, של התסריטאי, או בכלל של המפיק? המענה של "תיאוריית האוטר" היה משונה מעט, אך לזמן מה היה שימושי עבור מבקרים מסוימים, בעיקר צרפתים: הסרט הוא של ה"אוטר", אבל מציאות האולפנים העכשווית ניפצה את התיאוריה הזאת לחלוטין. עם זאת, טרנטינו הוא מקרה נדיר שבו אין תחושה של עבודה שיתופית בסרט. גם עמיתיו, אלי רות' ורוברט רודריגז ששיתפו איתו פעולה, רכבו אל הצלחה אישית בחסות שמו. די ברור, במיוחד בשלושת הסרטים האחרונים (על אף שזו מגמה שהתחילה כבר ב"ג'קי בראון"), שהעולם של טרנטינו הוא עולם של גחמות ואובססיות, ושעולמו התרבותי משפיע יותר מכל דבר אחר על הבחירות האומנותיות שלו. המעבר השיטתי שלו על פני הז'אנרים הקולנועיים הדחויים והשוליים של נעוריו, אותם סרטים של “שתי הצגות בכרטיס אחד", אולי לא חושף כל כך את העולם הפרטי של טרנטינו (לעומת "אוטר" אחר שפעיל כיום, וודי אלן, שרוב סרטיו הם מעין וידוי אישי, חושף קרביים במידה זו או אחרת), אבל לחלוטין ממפה את המערך האסוציאטיבי שלו.

אבל לטרנטינו אין מניירות של "אוטר", וגם ההתייחסות הציבורית אליו שונה. אין שווה לטרנטינו מבחינת מעמד קאלט; הוא הפך לאחד האייקונים התרבותיים המובהקים של שנות התשעים, וגם הנוכחות שלו בעשור הזה הייתה חזקה מאוד (אולי בגלל שהזיקה הטבעית שלו לרטרו תאמה כל כך את המגמה הבולטת ביותר של העשור שתיכף בא אל סיומו).

נדמה שטרנטינו לא מייחס לעצמו חשיבות יתרה מדי, על אף שחצנותו הקלילה, הכה מגניבה, והלחלוטין מודעת לעצמה – הוא לא מפחד להתפלש בסרטים שנחשבים לתת רמה, והוא אולי הבמאי עם החיבה העזה ביותר לסיכונים. הרי דווקא במעמדו הספציפי, כשהוא נמצא על איזושהי פסגה לא ברורה שנעה בין אהדת קהל לאהדת המבקרים, ולא כל כך ברור על הכתפיים של מי הוא נשען שם (אולי בגלל שמבקרי הקולנוע של היום גדלו עליו כקהל בשנות התשעים) – הוא לחלוטין נתון לחיצי הביקורת, שבוודאי תשמח לפורר אייקון, כי הרי אין שמחה גדולה מזה למבקר המושחז. ועדיין, טרנטינו מעז, שוב ושוב, כאילו משתלח בקהל – הנה, קחו סרט בשני חלקים! הנה, קחו סרט אקשן-מלחמה-קומדיה על נאצים שמשכתבת את ההיסטוריה לחלוטין במשך שעתיים וחצי – ועל הזין שלי! הנה, קחו סרט של שעה ואז גם תראו סרט של שעה של רוברט רודריגז – ובאמצע טריילרים פיקטיביים! ועדיין, הוא לא עושה זאת בהתרסה אנדי וורהולית, אלא דווקא עם איזו קריצה אוהבת, לא "אתם על הזין שלי" אלא “היי, בואו ננסה משהו חדש. תסמכו עליי".

אולי היהירות של טרנטינו היא פיקטיבית, אבל הבטחון העצמי שלו אמיתי לחלוטין. אפשר להגדיר אותו אולי בתור "אוטר-פאנק", שההתרסה העיקרית שלו היא דווקא כנגד במאים נפוחים מחשיבות עצמית. בהוליווד הוא קצת פיל בחנות חרסינה – אבל לא מתוך חוסר שליטה אלא מתוך זלזול בעקרונות הצוננים והנרקיסיסטיים של תעשיית הקולנוע. עם הבעת הפנים מעוקמת תמידית, התחכום וההתחכמות האינסופיים והתחושה שאף פעם אין לך מושג מה הוא יעשה בעוד שניה, אין מנוס חוץ מלהכתיר את טרנטינו לרוקסטאר אמיתי, נער פוחז נצחי שנקלע בעזרת כשרון אינסופי בדיוק לפסגת הקצפת שאליה הוא תמיד הביט בשילוב של כמיהה ובוז. דווקא מתוך הדיסוננס הזה, מתוך השסע העמוק הזה בתוך קוונטין טרנטינו עצמו, ברור שעל דבר אחד לגביו אפשר לסמוך: כל עוד שהוא בסביבה, השואו יהיה מעולה. גם הסרט וגם הקרקס שמסביב.