הכל בקונטרול

בדומה לנופים הצחיחים ובלתי מזמינים של דרום ספרד המצולמים בסצנות הסוגרות את סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש, "גבולות השליטה", כך גם הסרט עצמו הוא מסע למיטיבי לכת מנוסים בלבד, שגם מביניהם לא ברור אם כולם ייהנו מהטיול. צופים שבאים לסרט בציפייה לפגוש יצירה סטנדרטית, או אפילו צופים שמבקשים לראות סרט בסגנון סרטיו האחרונים של ג'רמוש, "גוסט-דוג" ו"פרחים שבורים", עלולים לגלות שהדרך הקולנועית אליה יצאו משובשת וקשה.

סרטיו האחרונים והפופולאריים של ג'רמוש אמנם היו גם הם סרטים בלתי שגרתיים, כל אחד בדרכו, אך היו קשורים למסורת הקולנועית הנרטיבית המקובלות ולז'אנרים קולנועיים ספציפיים, וכך זכו להצלחה. "גבולות השליטה", לעומתם, מתנער מכל הקשרים הללו, פרט לקשר שלו למסורת המודרניסטית והסוריאליסטית בקולנוע - ז'אן-לוק גודאר, מיכאלאנג'לו אנטוניוני, לואיס בונואל. הדרך אמנם קשה, ולא בטוח שהמסלול תוכנן בקפדנות הראויה, אך עם זאת, מי שישקיע את המאמץ הנדרש יגלה שכמו מדבריות ספרד, גם בו יש כמה שכיות חמדה נדירות.

מה מטרתו של הזר המסתורי?

קשה לתאר את עלילת "גבולות השליטה" באופן הרגיל (התחלה, אמצע, סוף), מכיוון שהסרט מתנער מכל ניסיון לייצר קו עלילה מסורתי; אך באותה מידה, העלילה דווקא מאוד פשוטה לתיאור. אדם עליו אנו לא יודעים דבר (איזק דה-בנקול), לבוש בחליפה מסוגננת, פוגש ברחבי ספרד סדרה של דמויות (טילדה סווינסון, ג'ון הארט, גאל גרסיה ברנאל, היאם עבאס ועוד). אותו סוכן/רוצח/שליח עורך עם כל דמות פגישה קצרה הנפתחת בכמה טקסים קבועים וחסרי פשר, ובסיומה כל דמות מובילה אותו באמצעות טקס נוסף לדמות הבאה. בין מפגש לפרידה, כל דמות משוחחת עם הזר המסתורי ומספרת לו משהו על חייה, ועל תפישת עולמה. בין לבין, הזר מבקר כמה פעמים במוזיאון ריינה סופיה במדריד, ורואה כמה ציורים מודרניים הקשורים באופן זה או אחר לעלילת הסרט. סדרת המפגשים מתנהל בקצב איטי ומדוד, ומגיעה לבסוף לשיא, שבו מתבררת מטרתו של הזר המסתורי.

לכאורה, העלילה נשמעת תמוהה למדי; אך עם זאת, העניין ב"גבולות השליטה" מסתתר מאחורי התיאור הסכמטי היבש. מי שמשתחרר ומוותר על הניסיון לחפש הסברים ברורים בסרט, יגלה שיש בו הרבה יותר מכך: בעיצוב של כל דמות ודמות, בקשרים בינן ובין עצמן ובין הזר, בקשר שלהם לנופי ספרד ובקשר של כולם למסורת המודרניסטית באמנות ובקולנוע. עצם השימוש שג'רמוש עושה בפניו המרתקות של איזק דה-בנקול, ומפיק מהן את מירב הקשיחות והאניגמטיות הטמונים בהן, ראוי לציון בפני עצמו. חלק גדול מההצלחה של הסרט להתרומם מעל למחסור בנרטיב טמונה ביכולתו הלא-פחות ממופלאה של צלם הסרט, כריסטופר דויל האוסטרלי, היודע בעיקר כצלם הקבוע בסרטיו של וונג קאר-ווי. דויל הוא אמן נדיר של אור וצבע, שמצליח להציג כל שחקן, בניין או סיטואציה באופן מבריק, המשלב אסתטיקה חדה עם שילוב הדוק בכיוון האמנותי של הסרט כולו.

אחת הבעיות העיקריות של הסרט היא המסר הפסאודו-פוליטי הפשטני והצדקני אותו אנו מגלים בסיומו, ועליה נוספות גם כמה יומרות אומנותיות חסרות כיסוי במהלכו. במובן זה, "גבולות השליטה" נאמן גם לצדדים השליליים הנפוצים במסורת הקולנועית המודרניסטית אליה הוא מבקש להתייחס. עם זאת, במיוחד בנוף הקולנועי הצחיח של השנים האחרונים, לאחר קיץ של מגה להיטים הוליוודים רדודים, יש משהו בסרט שמנסה לפרוץ את גבולות השליטה של הקולנוע המוכר, מה שמצליח לרענן כמו מים קרים בלב מדבר.