שוברות קופות

מאה חמישים וחמש תסריטאיות ישראליות, מספר חסר תקדים, הגישו הצעות למענק הפיתוח על סך חמישים אלף שקלים של הפסטיבל הבינלאומי השישי לסרטי נשים, שיפתח ברחובות ביום שני הקרוב וימשך כשבוע. הפסטיבל, שמגיש מדי שנה מבחר סרטי נשים מהארץ ומהעולם, נוצר מתוך מטרה לקדם קולנוע נשי, ורשימת ההקרנות המתוכננות, שכוללת כמות מפתיעה ומשמחת של יוצרות ישראליות, חלקן עם סרט ראשון, יוצרת תחושה כי הוא מגשים את שאיפתו, ונותן במה לזרם הולך ומתגבר של יצירה קולנועית ישראלית נשית.

הסרט "גוגל בייבי" של ציפי ברנד פרנק, שמגיע לפסטיבל עמוס הייפ לאחר זכייה בפרס וולגין, זכייה בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב, וידיעות על השתתפותו העתידית בפסטיבל טורונטו היוקרתי, עוסק בתעשיית ייצור תינוקות ענפה שעושה שימוש באמהות פונדקיות הודיות. שני סרטים נוספים משתמשים במדיום הדוקומנטרי על מנת להעביר מסרים חברתיים: האחד הוא "כעבור 9 שנים" של שרי עזוז (תסריטאית "אור", סרטה של קרן ידעיה, ש "כלת הים" שלה מוקרן גם הוא בפסטיבל) ויפעת קידר ("קוד שתיקה"), שמביא את סיפור מאמציה של דניאל, יהודיה שגדלה כמוסלמית במרוקו ועלתה לארץ, להביא לארץ את בנה. השני הוא "כלות מאוקראינה – שמונה שנים אחרי", סרט המשך ל "כלות מאוקראינה", גם הוא של הבמאית נילי טל, שחושף את תוצאות הנישואין של גברים ישראלים לכלות בהזמנה מאוקראינה – חזרה של הכלות לנקודת ההתחלה, ומלחמה יומיומית עם תנאי מחיה קשים וקיום של עוני ומחסור, לצד גברים אוקראינים. "דיפלומט", של דנה גורן, מספק גם הוא נקודת מבט על כישלון השתלבותם של עולים מחבר העמים, דרך סיפורו של מלון בו מתגוררים 600 דיירים, עולים כולם, חלקם בעלי עולם פנימי עשיר ומטען תרבותי מעורר התפעמות, שנקלעו לעולם מנותק מן החברה, ממנו הם לא מצליחים להיחלץ.

בדומה לסרט "צעירים לנצח" עוסק גם "המועדון של אידה", סרטה של דלית קימור, בקשישים שבחרו בתחביב לא שגרתי, אלא שהפעם לא מדובר ברוקנרול אלא בריקודים סלוניים. סרט מעניין נוסף הוא "מחכה לו" של מיכל קסטן-קידר, העוסק בשכונה הצבאית במודיעין, מנקודת מבטן של נשות הקצינים שנשארות בבית בזמן שהגברים עסוקים בענייניהם הקרביים.

"אנחנו מייצגות מחצית מהאנושות ואנחנו ילדנו את האנושות כולה. ללא נשים במאיות, שאר בני האדם לא יכירו את הסיפור כולו". בציטוט זה מתוך נאום הזכייה של ג'יין קאמפיון בפסטיבל קאן (קאמפיון היא האישה היחידה שאי פעם זכתה בפרס) פותחת מנהלת הפסטיבל ענת שפרלינג כהן, את הטקסט אותו היא פרסמה באתר הפסטיבל. מי שמעוניין להכיר את הסיפור כולו אם כן, מוזמן להתייצב ביום שני הבא ברחובות, ולהתוודע לדור שלם של במאיות ישראליות.