פוסטר אובן
כרזות מצוירות הפכו לאחד הסממנים המובהקים של סרטי אינדי, אבל לאורך הדרך גם האולפנים הגדולים החלו לשרבט כדי למשוך את הגיקים. דני סגל משרטט ומסביר איפה זה התחיל ולמה זה הולך להיגמר מוקדם מהצפוי
עוד מישהו שם לב לאינפלציה קלה בפוסטרים קומיקסיים מצוירים ביד של סרטי אינדי אמריקאים? כשנתקלתי בשבועות האחרונים בפוסטרים של הסרטים "סיטי איילנד" ו"לצאת לדרך", שמוקרנים בימי אלו בבתי הקולנוע, לא יכולתי להתעלם ממשיכה מידית, כמעט היפנוטית, לגשת לבית הקולנוע הקרוב ולצפות בהם. מכיוון שמדובר בשני סרטים מהם התאכזבתי בסופו של דבר הבנתי שהאינסטינקטים שלי בגדו בי והחלטתי לרדת לשורש התופעה. מבט חוזר בשני הפוסטרים של הסרטים המדוברים גילה כי המשותף לשניהם הוא השימוש בציור ידני ילדותי משהו, שמזכיר באופן חשוד את שירבוטיו של תיכוניסט משועמם (אך מוכשר למדי) במחברתו במהלך שיעור מרדים. בשני המקרים הרקע המצויר יצר את התחושה כי השחקנים, שצילומים שלהם שולבו גם הם בפוסטר, הם דמויות קומיקס, סוג של קריקטורות אנושיות,שאינן מחוברות לגמרי למציאות שמסביבם.
יש הגיון בהזדהות של קולנוע עצמאי עם שפה סגנונית אותה ניתן למצוא בדרך כלל בקומיקס מחתרתי, הזמנות של מסיבות, או כאמור, מחברות של בני נוער מתבגרים. על מנת להפריד את עצמם מהפוסטרים הממותגים והצפויים של הוליווד, שמתהדרים ברמת גימור על טבעית ומתחרים אחד בשני על ידי שימוש באפקטים הממוחשבים החדשניים ביותר, אימצו סרטי האינדי אסתטיקה הפוכה, שמנסה לייצר תחושה של ציור ביד, ברגע, ללא מחשבה. העובדה שמן הסתם גם הפוסטרים הללו עברו שיפוצים מסיביים בשלל התוכנות הגרפיות אותן כולנו מכירים ושונאים לא משנה את המוטיבציה - לייצר אווירה לואו-טקית במתכוון.
האחים אנדרסון שמים פס
חלוץ הטרנד הוא הסנדק העכשווי של העצמאות האמריקאית, ווס אנדרסון, שכמות החקיינים של סגנונו הולכת ומתקרבת לכמות חקייניו של הסנדק הקודם, קוונטין טרנטינו (באופן אירוני אנדרסון עצמו נמנה עם החקיינים של טרנטינו בסרטו הראשון, "Bottle Rocket", שהכיל סממנים מובהקים של המנטור). בעטיפת הדי-וי-די של סרטו השני, "המירוץ לצמרת של מקס פישר" שיצא בשנת 1998, גייס אנדרסון למשימת עיצוב הפוסטר את אחיו, אריק צ'ייס אנדרסון, שסיפק יצירת מופת קטנה ורבת השפעה, בה נראה איור של גיבור הסרט על גבי רקע מפוספס. הסגנון של אנדרסון התאים כמו כפפה ליד לסרטים של אחיו, קומדיות משונות, תיאטרליות באופן מודע לעצמו, בעלות עיצוב תפאורה מוקפד במיוחד. אנדרסון המשיך לעצב את עטיפות הדי-וי-די של אנדרסון האח גם בהוצאות המהודרות של "משפחת טננבאום" ו"עמוק במים", שלא נפלו באיכותן מ"מקס פישר". באותה שנה בדיוק יצאה לאקרנים קלאסיקה נוספת בשם "אושר", של הבמאי טוד סולונדז, שהצטיינה גם היא בפוסטר קומיקסי ומתוחכם, שהיה אמנם קצת מהוקצע מכדי להיות חלק מהתופעה המדוברת ממש, אבל ללא ספק עזר לקשר את הקולנוע העצמאי עם הלוק המאוייר.
ככל שההייפ סביב לאנדרסון הלך וגבר, התחילו להופיע עוד ועוד פוסטרים שעולים על הגל, כשבראשם כמובן הפוסטר של הסרט "אמריקן ספלנדור". כיאה לתפקידו כתשובת הקולנוע העצמאי לסרטי הקומיקס של מרוול ודי.סי (מרוול=ספיידרמן, די.סי=באטמן), וכסרט על קומיקס, לפי קומיקס, שמקדם אהבת קומיקס, וגם נראה לרגעים כמו קומיקס, השימוש באלמנטים קומיקסיים היה הגיוני ומתאים. הבמאי אלכסנדר פיין לא נשאר חייב, והתאים לסרטו "דרכים צדדיות" פוסטר קריקטורי בהתאם, וגם נוח באומבך, חבר קרוב של אנדרסון, השתמש ברקע מצויר ביד עבור הפוסטר של "חיים בין השורות". הרחיק לעשות סרט הפולחן "נאפוליאון דיינמייט" כשהוסיף בצד הפוסטר גם את היד המציירת אוחזת עיפרון, על מנת להדגיש את התחושה המשורבטת והספונטנית.
עם הזמן למדו הצופים להתאים את הציפיות שלהם, ולקשר את הסגנון החזותי הזה עם סרטים אינטילגנטיים, אופנתיים, משעשעים, קצת מוזרים, עם מוזיקת פולק בפסקול, לבוש רטרואי, והומור מופרע. כבר אמרנו ווס אנדרסון?
כשנגמר הדיו
אבל כמו כל דבר טוב, גם הטרנד הצנוע והסימפטי הזה, שהפיק כמה מרגעי השיא של התבוננות בפוסטרים של סרטים, הפך עם הזמן לטכניקה שחוקה ואיבד את הרעננות. הרגע הספציפי שבו זה קרה היה הרגע בו ניתלו הפוסטרים הראשונים של הסרט "ג'ונו" (2007). אין דבר שקהלים אלטרנטיביים שונאים יותר מאשר הרגע בו סגנון שהתחיל בשוליים מוצא את דרכו למרכז, ובהתאם, סרט האינדי זוכה האוסקר (על התסריט) "ג'ונו", שהפך לכמה רגעים דרמות רגישות על בני נוער משונים שנכנסים להריון לשיחת היום בהוליווד, יצר זילות מסויימת של הז'אנר, ותסכול בקרב חובביו. וכמובן, הפוסטר המדובר, עליו התנוסס כיתוב שמנמ בסגנון כיתה ה', כמיטב המסורת הידנית, הפך למקור השראה עבור אינספור וונאביז.
שני קולנוענים אופנתיים במיוחד שהשתמשו בסגנון הויזואלי המדובר בשנים האחרונות היו מישל גונדרי עם "קדימה, תריץ אחורה" וג'אד אפאטו בהפקתו "קח את זה כמו גבר", אותה ביים ניקולס סטולר. אבל בזמן שגונדרי ואפאטו מדשדשים עדיין בשולי המיינסטרים, סם מנדז שוחה עמוק בתוכו, דבר שמחשיד את הפוסטר של "לצאת לדרך" בנסיון מודע לעצמו ללכוד אינדי גיקס על ידי התחזות. גם "סיטי איילנד", סרט בינוני למדי, ניסה להראות קצת יותר מתוחכם על ידי השימוש בלוק קומיקסי, למרות שהעולם בו הוא מתרחש והסגנון הויזואלי שלו הם חסרי הייחוד והמקוריות עליה הפוסטר מנסה לרמז. כיום כבר קשה לדעת מתי הבחירה בסגנון המצויר ביד עבור סרטים חדשים היא תולדה של התאמה אמיתית לתוכן של הסרט ומתי היא תרגיל שיווקי בלבד. אני מניח שגם הניסיון להתחפש לסרט אינדי אינטיליגנטי ומתוחכם ראוי להערכה מסויימת, אבל הדיסוננס הקוגנטיבי אותו חווה הצופה כשהוא מבין שמכרו לו סרט אחר מזה אותו הוא רואה קצת מעצבן.
אז אם מתישהו בזמן הקרוב תתקלו בסרט של מייקל ביי, סטיבן שפילברג או ג'יימס קאמרון, בו טום קרוז מצויר בעיפרון על דף משבצות עם כוכבים מסביב לראש וכותרת באותיות בלון, ותהיו בטוחים שמסיבה כלשהי אחד מהאוליגרכים הללו החליט לביים סרט עצמאי, אישי, מתוחכם ודל תקציב, תחשבו פעמיים לפני שאתם קונים כרטיס, ותסתפקו בפוסטר המגניב.