פצעי מחץ

כמו מומיה רקובה שעלתה ממעמקי הגיהינום בסרט אימה זול, ולא יכולה להתפגר לא משנה מה יעוללו לה הגיבורים האומללים, כך גם הסרט "ג'י איי ג'ו כח המחץ" יהיה לעד חסין מפני חצי הביקורת - הוא גם יהיה חסין מפני כידוני הביקורת, קליעי הביקורת, להביורי הביקורת ואף פצצות גרעיניות שיטילו עליו מבקרים נואשים. הניסיון מעיד שלא משנה מה וכמה יכתבו על סרט מסוגו, החל מ"אם הסרט הזה היה בן אדם, היה לו מוח בגודל של בוטן", וכלה ב"אין מספיק אקשן, זה סרט לרכיכות!", הקהל ילך לסרט בהמוניו, וחלקו אף ייהנה. זה לא אומר שהקטילה להלן מיותרת – מישהו צריך למלא את תפקיד המוכיח בשער, ולהטיף לעם הארץ על דרכיו הנלוזות.

כמו צמד עמיתיו למועדון הפסולת הקולנועית, "רובוטריקים" ו"רובוטריקים 2" (בעיקר השני, שהיה גרוע עד כדי כך שראוי היה לקבור את עותקיו במסלקה לפסולת רדיואקטיבית), גם מקורו של "כח המחץ" בצעצועי פלסטיק לילדים בני שמונה. בשנות החמישים, לאחר ההצלחה המסחררת של בובות "ברבי", חיפשו אנשי השיווק והמכירות של חברת "הסברו" דרך להגדיל את המכירות, ועלו על רעיון מבריק – בובות ברבי שגם בנים יוכלו לשחק בהן, מבלי שהוריהם יכנסו להיסטריה בנוגע לשאלות של נטייה מינית. במקום ברבי – ג'ו, במקום שיער בלונדיני – קסדה, ובמקום חצאית מיני – מדי צבא. מאז ועד היום המותג התפתח, נוספו עוד בובות, חוברות קומיקס וסדרת טלוויזיה, אבל הרעיון לא השתנה באופן מהותי: גם סרט הקולנוע שנעשה לפי צעצועי הפלסטיק נראה כמו משהו שמיועד למנטליות של ילדים בני שמונה.

הרעיון הכללי של "כח המחץ" הוא חבורת לוחמי על שמאוגדת במטרה לשמור על שלום האנושות (לכל אחד בובה משלו, כולל אקססוריז), כשנגדה ניצבת חבורת טרוריסטים אנרכיסטים, "כח קוברה" (שוב, לכל אחד בובה משלו, כולל אקססוריז). הסרט מספר על תחילתה של היריבות המיתית בין הטובים לרעים, ועל צמיחתם של שני הכוחות זה מול זה. העלילה סובבת סביב כמה ראשי חץ מתוחכמים שיכולים להשמיד ערים שלמות באמצעות נאנו-טכנולוגיה, ששני הכוחות מעוניינים להשיגם – אלו על מנת לשמור עליהם, ואלו על מנת לעשות בהם שימוש מרושע.

לא ברור למה בדיוק כוחות הרוע צריכים את ראשי החץ הנאנו-טכנולוגיים על מנת להשמיד כמה ערי בירה בעולם, יותר משישים עשורים לאחר שהומצא הנשק הגרעיני. לאורך כל הסרט ארגון טרור בינלאומי, סופר-עשיר וסופר-מתוחכם מנסה להשיג את ראשי החץ המתוחכמים, שברור לכל בר דעת שאם המטרה שלהם היא השמדה ותו לא, כל שהם צריכים לעשות הוא לרכז את המאמצים שלהם בגניבתם או קנייתם של של כמה פצצות גרעיניות, ובא שלום על ישראל (או שלא). נוסף על כך, כל בר דעת גם אמור לדעת שקרח לא שוקע, אלא צף, בניגוד מוחלט למתרחש בסצנה מרכזית בה מפוצצים חלק מכיפת הקרח של הקוטב הצפוני.

לקנות פופקורן ובובה

אבל אלו לא התהיות היחידות שמתעוררות אם צופים בסרט תוך כדי הפעלתו של ולו נוירון אחד במוח. שום דבר בו לא מתחבר, וכולו תחושה של ניסיון מסחרי להפגין כמה שיותר מכוחות הגיבורים, טובים ורעים כאחד, על מנת למכור כמה שיותר צעצועים. תוצאת הקרב לא משנה, העלילה לא משנה, ההיגיון לא משנה – העיקר למכור. למכור כמה שיותר כרטיסים לסרט על סמך נוסטלגיה של קהל שבילדותו שיחק בבובות או צפה בסדרה, ולמכור כמה שיותר בובות לדור הצרכנים הצעירים החדש.

גרוע מכל, אפילו הפגנת הכוחות של הגיבורים לוקה בחסר. האקשן בסרט לא ממש מרגש (פרט לסצנה אחת, בת 10 דקות, של מרדף ברחובות פריז), וחלק ניכר ממנו הוא דברת מייגעת שנועדה להציג את גלריית הדמויות הבלתי מרגשות לצופים, ולפרט את ההיסטוריה האישית המשעממת שלהם. במקום לתת לנינג'ות להלחם, תוקעים לנו סצינה באורך הגלות על הילדות העשוקה שלהם. במקום לתת לטובים ולרעים לכסח אחד לשני את הצורה בכמה שיותר אופנים, מכריחים אותנו לראות איך כולם פעם היו קשורים לכולם באיזו יחידה אמריקאית עלומה שנלחמה בעיראק. גם אקשן צריך לדעת לעשות, ועם קצת מאמץ ניתן גם לעשות אותו אינטליגנטי. "כח המחץ", לעומת זאת, נכשל אפילו בלהיות סרט אקשן דבילי מוצלח.

>>> וגם: "כוח המחץ" הוא לא יותר מפרסומת לבובות פלסטיק