היסטריה של אלימות
אחרי האלימות הסתמית, המגעילה והמרתיעה שחווינו בשבועות האחרונים, נתנו כאפה לדני סגל ושלחנו אותו לקבץ כמה סצנות בולטות שיעידו על כמה שלחטוף מכות (או קליעים) יכול להיות כיף, כל עוד זה נשאר על המסך
"התפוז המכני" (1971)
אין דבר שסטנלי קובריק המנוח אהב יותר מלהשתעשע עם פס הקול, כפי שניתן לראות בסצנת קרב הכנופיות המפורסמת מ"התפוז המכני", בה נלחמים החוליגנים לצלילי אחת האוברטורות של רוסיני, ועל פי מקצבה המדויק. כיף לראות במאי בסדר גודל של קובריק מגייס את מלוא יכולותיו על מנת לייצר סצנה שבבסיסה היא סלפסטיק לכל דבר.
"חבורת הפראים" (1969)
"אני רוצה שהקהל יקבל מושג כלשהו לגבי מה מרגיש אדם כשיורים בו". במילים אלו הסביר סם פקינפה את המוטיבציה שלו להכליל כמה קרבות ירי אלימים מהרגיל במערבונו הקלאסי. ב 325 הקאטים, 10000 כדורי הסרק ו-5 דקות זמן המסך שמרכיבים אותה, שינתה סצנת הסיום האגדית של הסרט את הדרך בה מצלמים פעולה לנצח. העריכה המהירה, זוויות הצילום המגוונות, השילוב של הילוך איטי (חידוש מהפכני בזמנו), ודקויות כמו סאונדים שונים עבור כלי נשק שונים (עוד המצאה של פקינפה), הותירו את הצופים באולמות מסוחררים וקצרי נשימה.
Enter The Dragon (שנת 1973)
קשה לדבר על השילוב בין אלימות ואסתטיקה מבלי להזכיר את ברוס לי, ששילב בין שני הקצוות הללו בסגנון הלחימה הקליל והמהפנט שלו. האלגנטיות, הריכוז והשליטה המוחלטת של לי בגופו, הפכו כל סצנת מכות סטנדרטית בה השתתף לתאווה לעיניים, וגרמו לסרטיו לחצות את גבולות קהל היעד שלהם, ולהפוך לקלאסיקות.
"A Better Tomorrow 2" (שנת 1987)
ג'ון וו למד טוב טוב את השיעורים אותם לימדו אותו מרטין סקורסזה וסם פקינפה, לפחות בכל הקשור לקשר בין הילוך איטי וסצנות אקשן עקובות מדם, ויישם את הטכניקות שלהם בסדרת סרטי פעולה מהפכנית, עם הקצנה קלה. הסצנה הבאה היא דוגמה מאלפת לסגנון ההיסטרי וחסר הגבולות שלו, שהיה אחת הסיבות המרכזיות לכך שסרטי גנגסטרים החליפו את סרטי הקונג פו כייצוא המרכזי של התעשייה ההונג קונגית בסוף שנות השמונים.
"קיל ביל 2" (2004)
קוונטין טרנטינו יצר לעצמו מוניטין של קולנוען חובב אלימות בסצנת האוזן המפורסמת מהסרט "כלבי אשמורת". כמעריץ מושבע של סרטי קונג פו ואקשן הונג קונגי, יצר טרנטינו את הסרט "קיל ביל" שכל כולו מחווה לסרטי הבי האסייתיים, כולל סצנות אמנויות לחימה גרנדיוזיות ומוזיקה תואמת. בסצנה הבאה מחסלת "הכלה" (אומה טורמן) חשבון ישן עם קולגה לשעבר, בקרב שנכנס מידית לפנתיאון המכות הקולנועי.
"סימנים של כבוד" (2007)
עוד במאי שמקפיד להכניס אלימות גרפית כמעט לכל אחד מסרטיו הוא העילוי הקנדי דיויד קרוננברג, שאחראי ליצירות מופת כמו "ארוחה עירומה" ו"וידאודרום". בשנים האחרונות נמצא קרוננברג בפריחה יצירתית מחודשת, ושתי יצירות המופת שלו מהעשור האחרון ("סימנים של כבוד" ו"היסטוריה של אלימות") הוכיחו כי גם בגילו המתקדם הוא מסוגל לייצר סרטים רעננים וחדשניים. הסצנה הבאה מתוך סרטו האחרון מתארת קרב אינטנסיבי במיוחד בין הגיבור, ויגו מורטנסן, לבין שני גנגסטרים תוקפניים, שמצליח להיות מקורי ומעניין בזכות החלטה תסריטאית פשוטה – למקם אותו בסאונה.
"נהג מונית" (1976)
רוברט זה נירו והרווי קייטל הצעירים משתתפים שניהם בסצנת הסיום המפורסמת של הסרט "נהג מונית", בו טובח טרוויס ביקל, הגיבור המעורער בנפשו, באוכלוסיית בית זונות ניו יורקי סליזי במיוחד, על מנת לחלץ בעלת מקצוע צעירה מהרגיל בשם אייריס, המגולמת על ידי ג'ודי פוסטר. על מנת למנוע הגבלת גיל חמורה נאלץ סקורסזה לשנות את הצבעוניות של הסצנה על מנת לגרום להשפרצות הדם להיות אדומות פחות. סקורסזה טוען כי הוא מרוצה מהתוצאה וכי הסצנה נראית טוב יותר לאחר השינוי.
"Code Unknown" (שנת 2000)
גם במאים אירופאים יודעים לייצר אלימות קולנועית ברמה גבוהה, כשלעיתים דווקא מתוך דלות האמצעים והניסיוניות נוצרות סצנות מעיקות וריאליסטיות במיוחד, כפי שניתן לראות בסרטים של לארס פון טרייר, גאספר נואה או מיכאל הנקה. בסצנה הבאה, המצולמת בשוט ארוך אחד, מדגים הנקה כיצד אלימות פורצת, כאילו משום מקום, בלב רחוב פריזאי הומה.
"השומרים" (2009)
זאק סניידר, שהפתיע בסצנות קרב חדשניות בלהיט "300" משנת 2006, נכנס לקטע מגלומני יותר עם גרסת המסך לקומיקס "השומרים" שיצאה השנה. סצנת הפתיחה של הסרט מספקת קרב אחד על אחד מהיפים שנראו על המסך. עם בלדה מרגיעה של פרנק סינטרה ברקע, בחדר אפלולי עם נוף מרהיב, משתלחים צמד הניצים אחד בשני במקצועיות, בזמן שסניידר משחרר על הפריים את מיטב ארסנל הטריקים שלו. התוצאה, שנראית כמו ריקוד יותר מאשר כמו לחימה, מרהיבה.
"איש נשך כלב" (1992)
בהשוואה לשאר הסצנות ברשימה, שניחנות בשפע פעולה וויזואליות סוחפת, הסצנה הבאה נראית צנועה וחסרת יומרה. המוקיומנטרי המצמרר, שעוקב אחר רוצח מקצועי במהלך עבודתו, מספק הצצה אל תוך נבכי נפשו של פסיכופאט מקסים במיוחד. ברגע יוצא הדופן הבא מגיע גיבור הסרט, מלווה בצלם, לביתה של זקנה חביבה, ומחזיר את נשמתה לבורא בטכניקה לא צפויה – התקף לב יזום. אלימות ללא מגע, ללא מאמץ, ועם תוצאות מידיות.