מי יהיה "ואלס עם באשיר" הבא?

"בופור", "ביקור התזמורת", "ואלס עם באשיר" - הישגיה המרשימים של תעשיית הקולנוע הישראלית בשנים האחרונות יצרו ציפיות גדולות מהבציר של השנה הנוכחית. בזמן שמסביב לקבוצת סרטים חדשים שמפגינה נוכחות מוגברת בפסטיבלים בינלאומיים מצטבר לו שוב הבאזז הישן והטוב, מתעוררת בצופים אותה התקווה הנושנה, אותה איש אינו מעז להגות בקול: אוסקר. ואני לא מדבר על פרס אופיר, האוסקר הישראלי המתקרב, כי עם על אוסקר אמיתי, אמריקאי, הוליוודי, זוהר. אחרי האכזבה אותה חווינו בטקס הקודם, האם ליבנו יעמוד בעוד מפלה?

בשבועות האחרונים, בהם נתבשרנו כי חלק גדול מהמועמדים לפרס אופיר יגיעו לתחרות כשברזומה שלהם יש שורות מכובדות כמו השתתפות בפסטיבלי ונציה, טורונטו או טלורייד, אותה שאלה נתלית על שפתי כל חובב קולנוע ישראלי: במי מבין סוסי ההרבעה הצעירים של הקולנוע הישראלי נתלה את תקוותינו השנה? האם מישהו מבין הקולנוענים המועמדים הצליח ללכוד בסרטו אותה איכות חמקמקה ונכספת שהופכת סרט רגיל לפייבוריט? האם הסרטים החדשים ראויים להשקעה הרגשית שלנו? או במילים פשוטות: האם נמצא ביניהם ה"ואלס עם באשיר" הבא?

השיריונרים נגד פרי ההרבעה

"סיפור גדול" האופנתי, על ארבעת פרי ההרבעה העגלגלים שמככבים בו, הוא ללא ספק האופציה המועדפת על הקהל. סרט הסומו הישראלי הראשון, פרי מוחם הקודח של שרון מימון, ארז תדמור ודני כהן סולל, נשען על רעיון תסריטאי מבריק לכל הדעות, והוכיח את עצמו כקראוד פליזר לא קטן. עם 13 מעמדויות לפרס אופיר, זכיה בפרס הקהל בפסטיבל "קרלובי וארי" היוקרתי, והזכיה בפרס הקומדיה הטובה בפסטיבל מישיגן מייסודו של מייקל מור, יש לו סיכוי טוב להיות הסרט שיראה לעולם שישראלים יודעים לעשות גם סרטים שלא קשורים למצב הפוליטי, ולעשות אותם לא רע. החן, הפשטות וההומור, שמתובלים בדיוק בכמות הנכונה של מסרי העצמה עצמית, אולי לא יזכו את "סיפור גדול" באהדת המבקרים, אבל הקהל הצביע ברגליים. גם העובדה שהמפיק האגדי הרווי ויינסטיין כבר מדבר על רימייק אמריקאי אומרת לא מעט.

אחרי "ואלס" ו "בופור", שני אצנים אולימפיים בסטנדרטים של הקולנוע הישראלי, "לבנון", סרטו של שמוליק מעוז, הוא הסרט נוסף שעוסק ביחסינו המעורערים עם שכנינו מצפון ויוצר גלים גבוהים במיוחד בשדה הבינלאומי. לפני שבועיים התבשרנו כי הסרט עומד להיות הסרט הראשון מזה שנים שמשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, כבוד ענקי לכל הדעות, וכי הוא עומד להשתתף גם בפסטיבל טורונטו היוקרתי בספטמבר, בפסטיבל ניו יורק ובפסטיבל טלורייד. אין ספק שתשומת הלב אותה הוא מושך יוצרת תחושת דה ז'ה וו קלה ונעימה להצלחות מהשנה שעברה, וציפיות גבוהות להמשך.

תמיד קיים הסיכוי שהאמריקאים ירגישו לא נעים על חוסר הכבוד אותו הפגינו לסיטואציה הרגישה עם לבנון כשהתקמצנו על הפרס בשני המקרים הקודמים, ויחליטו להיות קצת יותר נדיבים במקרה של "לבנון".

ועכשיו למשהו שונה לחלוטין

דני לרנר כבר הוכיח בסרטו הראשון, "ימים קפואים", שיש לו כישרון לייצר סרטי ז'אנר מוקפדים, ו"קירות", סרטו החדש, יכול ללא ספק להפוך לסרט הישראלי המדובר של השנה, ולגנוב את ההצגה למתחרים. הסרט, בו רוצחת שכירה (נערת בונד אולגה קורילנקו) מתחברת עם קופאית בסופר (נינט טייב) מוגדר על ידי דני לרנר כסרט דרמה עם הרבה אקשן, ומשהו אומר לי שהוא לא עומד להיות דומה לאף סרט ישראלי שנראה. הסרט משתתף בפסטיבל טורונטו של השנה, שמקדיש לא מעט שעות מסך לסרטים ישראלים, חלקם חדשים וחלקם ישנים כחלק מפלטפורמה חדשה שנקראת "מעיר לעיר", שתוקדש בכל שנה לעיר אחרת, והשנה, כחלק מחגיגות 100 שנה להיווסדה, מוקדשת לתל אביב.

עוד שני קנדידטים בולטים הם "פובידליה" של יואב ודורון פז, שעוסק בגבר שמתנתק מן העולם ומסתגר בדירתו בין מסך הטלוויזיה למסך המחשב, ו "הבודדים", סרטו הראשון של רנן שור מאז "בלוז לחופש הגדול", העוסק במרד בכלא צבאי, שמשלימים שנה שופעת במיוחד של קולנוע ישראלי.

עזבו אתכם מפרסים, העיקר שיש קולנוע איכותי

אבל מבין כל הסרטים המשתתפים בפרסי אופיר, או עושים לעצמם שמות בעולם כולו, או שניהם גם יחד, "עג'מי" הוא הסרט שיוצר את הקונצנזוס הגורף ביותר בין המבקרים, והוא בסופו של דבר הסרט לו יש את הסיכוי הטוב ביותר להיות ה "ואלס עם באשיר" הבא. הדו לשוניות, הדו תרבותיות, השחקנים הלא מקצועיים, הדרמה האפקטיבית, הלוקיישנים היפואיים, העיסוק העדין והרגיש בסכסוך הישראלי ערבי. יש בסרט הזה כל כך הרבה דברים שיקסמו לקהלים בינלאומיים. היופי ב "ואלס", ומה שהפך אותו להצלחה, היה השילוב של חדשנות סגנונית הגובלת במהפכנות, עם מסרים פוליטיים רלוונטיים, כשהחבילה כולה עטופה בסיפורים אישיים מעוררי הזדהות. עג'מי מכיל תערובת מרכיבים דומה להפליא.

מה שבטוח זה שגם ללא אוסקרים הקולנוע הישראלי בתנופה חסרת תקדים, ואולי הגיע הזמן להפסיק לספור פסטיבלים ולהתרגש כמו ילדים בכל פעם שמישהו מחו"ל מטביע את חותמת האיכות של תחרות, פסטיבל, או פרס קיקיוני כזה או אחר על יצירה ישראלית, ונתחיל להתרגל לעובדה שאנחנו עושים קולנוע מעולה, מעניין, מקורי, רלוונטי ומסקרן, ושכולם, חוץ מאיתנו ומהשופטים של האוסקר כמובן, כבר יודעים את זה.