לראות ולשרוף

האמת המכוערת היא שכמו שיש קומדיות רומנטיות מרגשות, מצחיקות ומלבבות, כך ישנן גם קומדיות רומנטיות משעממות, מטופשות ומעליבות. אי אפשר שיהיה טוב בלי שיהיה גם רע, ולמרבה הצער, לעיתם הרע הוא רע עד מאוד. "האמת המכוערת", קומדיה רומנטית בכיכובו של ג'רארד באטלר ("300") וקתרין הייגל ("הדייט שתקע אותי"), הרבה יותר גרועה מ"רע מאוד"; היא מסתובבת אי שם בסמטאות האפלות של שכונת הסרטים שהם כל כך גרועים, שצריך לקשור אותם בתוך שק ולגלגל בירידות של הקסטל.

גיבורת הסרט היא אייבי (הייגל), מפיקת טלוויזיה לחוצה, אובססיבית ונואשת לגבר. לאור ביצועי רייטינג גרועים במיוחד של תכנית הבוקר שלה, מנהל התחנה מגייס לתכנית שדר אלמוני מתחנת כבלים נידחת, מייק (באטלר), כדי שיופיע בפינה בה הוא מספר לעולם את "האמת המכוערת", על גברים, נשים ומה שביניהם. בעוד אייבי היא בחורה מסודרת ומאורגנת שמפנטזת על הגבר המושלם, מייק הוא ההיפך הגמור מכך: בבון חסר נימוס וטקט, שמכריז שגברים מתעניינים רק בשני דברים: ציצים ותחת. המפגש הראשוני בין השניים, כצפוי, רווי ניצוצות של זעם וטינה. עם זאת, כשקתרין מתחילה להיעזר בחוכמת החיים המפוקפקת של מייק על מנת ללכוד ברשתה את השכן החדש החתיך והמושלם שלה, העניינים בין השניים מתחילים להתחמם.

בשלב מוקדם של הסרט אנו רואים את מייק בתכנית הכבלים הנידחת שלו, משליך לאש ערימת ספרים להם הוא בז, כולם ספרי הדרכה לנשים בסגנון "גברים ממאדים, נשים מנגה". ספרים נוסחתיים שכאלו, כמובן, ראויים ללהבות אותן מייק גוזר עליהם. עם זאת, הסרט עצמו מטומטם לא פחות מהספרים להם הוא לועג, ונוסחתי כפליים. "הפכים נמשכים" היא רק אחת מהקלישאות בהן עמוס הסרט, אבל ככל שהסרט נמתח כמו מסטיק, המשיכה היחידה שניתן באמת להרגיש בה היא לכיוון היציאה מהאולם.

ז'אנר הקומדיה הרומנטית עמוס בזוגות ששונאים האחד את השנייה בתחילת הסרט, רק על מנת לגלות שנועדו זה לזו עם סופו. עם זאת, מה שמבדיל קומדיה רומנטית טובה מרעה, הוא לא עצם השימוש בנוסחה, אלא היכולת של יוצרי הסרט לתת לדמויות האלו אופי אמיתי ועסיסי, על מנת שנזדהה עמן ונרצה שיתחברו יחדיו. צמד גיבורי "האמת המכוערת", לצערנו הרב, מכוער לא פחות מהאמת אותה הוא מתיימר לגלות לנו.

מדובר בשני פלקטים - האחד של סטריאוטיפ גברי והשני של סטריאוטיפ נשי, שבמפעל הקרטון של ההפקה הדביקו אותם יחדיו באמצעות דבק מגע זול, רק על מנת לייצר בסוף הסרט חתיכת קרטון קצת יותר עבה. במחשבה שנייה, יכול להיות שהכינוי "קרטון" לשתי הדמויות קצת קיצוני, ואולי עלול להעליב. את הקרטון. רוב הקרטונים המתגוללים ברחובות מגלים יותר אינטליגנציה ויותר מקוריות מאייבי ומייק גם יחד. נוסף על כך, האישיות של כל אחד מהם פשוט בלתי נסבלת – לא רק האחד לשנייה, אלא גם לקהל הצופים כולו. זמן רב לא נראו על מסך הקולנוע שתי דמויות שכל כך היו ראויות לגניזה. למעשה, הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על השניים הוא שהם באמת ובתמים ראויים האחד לשנייה, מאחר והחיבור של כל אחד מהם למישהו או למישהי אחרת היה גובל בהתעללות.

אם להיכנע לשניה לעולם הקלישאות הנוסחתי של "האמת המכוערת", סרט כל כך שטחי ומייבש יכול היה להיכתב רק על ידי גבר. מצער לדעת, אם כך, שכתבו אותו שלוש תסריטאיות. הנוכחות הנשית בעולם הקולנוע עדיין רחוקה מלהיות שווה לזו הגברית, במיוחד בהוליווד, וכשמגיעה קומדיה רומנטית שנכתבה על ידי שלוש נשים, ניתן היה לצפות סוף-סוף לנקודת מבט חדשה ומרעננת על נושא הרומנטיקה. במקום זאת, אנו מקבלים את אסופת הסטריאוטיפים הבנאליים ביותר האפשריים, תוך ניסיון לאוורור קצת את החומר העבש על ידי חיקוי עלוב לסגנון הקומי המוצלח והבוטה של ג'אד אפטאו ("הדייט שתקע אותי", "חרמן על הזמן"). זה לא עובד, וזה מכוער רצח.