טריפ טוב

מי מאתנו יודע מה באמת קרה בשנות השישים? לפי אחד הציטוטים המפורסמים ביותר לגבי העשור האגדי ההוא, מי שזוכר ממנו משהו, כנראה לא באמת חווה אותו. כיום מתערבבים בזיכרון הקולקטיבי אינספור מיתוסים, גוזמאות, אגדות וסיפורים, שהופכים הזויים יותר ויותר ככל שכמות הסמים אותה צרכו המספרים גדולה יותר. אבל גם למכחישי הסיקסטיז הספקנים ביותר קשה להתווכח עם הכמות העצומה של חומרים מוקלטים, בין אם על גבי ויניל או על גבי צלולואיד, שמוכיחים כי בכל זאת יש בסיס לשמועות. הסרט התיעודי "וודסטוק", בו תעד מיקל וודלי את הפסטיבל האגדי, שחוגג השבוע ארבעים שנה, הפך עם השנים לסמל המובהק ביותר של מורשת דור ההיפיז, שכראייה, נקרא לעיתים, "דור וודסטוק".

לכאורה קשה לפשל בסרט כמו "וודסטוק". רשימת האמנים המופיעים כשלעצמה, הכוללת שמות כמו ג'ימי הנדריקס, גניס ג'ופלין, סנטנה, וקרוסבי סטילז נאש ויאנג, מספיקה כדי לגרום לרוב חובבי הרוקנרול בעולם לנהור לאולמות. אבל וודסטוק, כפי שכולנו יודעים, היה הרבה יותר מפסטיבל רוק סטנדרטי. הוא היה הצהרת כוונות פלוס הדגמה חיה של סגנון חיים אלטרנטיבי, הוא היה חוד החנית של מהפיכה תרבותית, והוא היה, לרגעים לפחות, אסון הומניטרי בזעיר אנפין. על מנת להכיל את השפע האינסופי ואת מגוון האספקטים שהפכו את וודסטוק לאירוע מכונן, בילו מייקל וודלי והעורך הצעיר והאנונימי שלו, אחד מרטין סקורסזה, ימים, שבועות וחודשים בברירת חומרי גלם, והצליחו לזקק בסופו של דבר 120 מיילים של פילם ליצירת מופת.

מכיוון שוודלי וסקורסזה נאלצו "להסתפק" במאה שמונים וארבע דקות (בגרסתו המקורית, גרסת הבמאי מ 1994 ארוכה יותר), הגה סקורסזה שיטת דחיסה פשוטה ואפקטיבית, ופיצל את המסך לשניים בחלקים גדולים מהסרט. התוצאה היתה אפקטיבית להפליא: לא זו בלבד שניתן היה לראות את ההופעות ואת הקהל על אותו המסך, לא היה צריך גם לוותר על אף אחד מהאמנים על מנת לראות את אינספור הפועלים שעמלו על הפקת האירוע, את הגדרות שנפרצו, את ההיפים מסתובבים בעירום, מעשנים סמים ומזדיינים (בסצנה מפורסמת שזיכתה את הסרט בהגבלת גיל), את בני הנוער מתגלשים בבוץ, ושאר מיני אטרקציות שוליות. ללא אפקטים מיוחדים, עם חומרים מצולמים נטו, הצליח הסרט לשקף את החוויה הפסיכדלית העוצמתית אותה חוו 400 אלף הביטניקים המחויכים שפקדו את האירוע.

מלבד היותו אחד מסרטי התעודה המרשימים שנעשו, "וודסטוק" שינה גם את הדרך בה העולם מתייחס להופעות רוק. דרך מצלמות צוות הצילום של וודלי הפך האירוע כולו לישות הומוגנית ומאסיבית, שמאגדת בתוכה את המוסיקאים, את הקהל, ואת כל שאר הגורמים שהיו מעורבים. לצד סרט רוק אגדי נוסף - "Gimme Shelter", המתעד את הרצח שהתרחש בהופעה של הרולינג סטונס באלטמונט באותה השנה, המציא "וודסטוק" מחדש את ז'אנר סרטי ההופעות.

בסרטים כמו "הוואלס האחרון", עוד יצירה בה היה מעורב מרטין סקורסזה שאייש במקרה זה את כיסא הבמאי, "פינק פלויד בפומפיי", "זיגי סטארדאסט", "Stop Making Sense" או "Ruttle and Hum", ניכר ניסיון הבמאים לשחזר את תחושת החוויה התרבותית הגורפת ש "וודסטוק" סיפק. כיום הציפיות של הקהל מסרטי רוק הן להיות מתקפה על החושים, תיעוד של תקופה, אופנה, קהל, מקום, אנרגיה. שילוב של אלמנטים ויזואליים על מנת לייצר חוויה אסטטית, כמו גם אמירה חברתית פוליטית רעננה ועדכנית.

קשה לדמיין את שנות השישים בלי הסרט "וודסטוק", ואני אומר את זה באופן מילולי לגמרי. הסרט החדש של אנג לי "לכבוש את וודסטוק", שהוא כל כולו מחווה לפסטיבל ולמארגניו, וסרט נוסף שאמור לצאת בשנה הבאה, גרסה של גאס ואן סנט לספרו המפורסם של טומס וולף "The Electric Kool-Aid Acid Test" על קן קיסי וחבורת ה- "Merry Pranksters" שלו, הן שתי דוגמאות מיני רבות לדרך בה קולנוענים עכשוויים, שחוו את שנות השישים על בשרם, ממשיכים להחיות את ההיסטוריה של העשור ההוא, ולייצר את האינטרפרטציה שלהם למיתוס המכונן אותו הוא מהווה. אבל עד היום צעירים משננים את המילון של אסטטיקת שנות השישים כפי שהוא מופיע בסרט "וודסטוק", ודורות של פריקים עושים פאוז על פריימים בסרט כדי ללמוד איך מתלבשים, איך רוקדים ואיך מעשנים ג'וינטים.

לאנשים כמוני, שנולדו עשור אחרי שהפסטיבל התרחש, מספק "וודסטוק" הצצה לעולם החלומות הורוד של שנות השישים עליו גדלנו, וכהוכחה כי הוא אכן התקיים, והוא אינו החלום הרטוב של רוקרים מזדקנים וסטלנים נצחיים. עד היום קשה לראות את "וודסטוק" מבלי לחוש באותה התרוממות רוח ישנה. שלושת הימים של הפסטיבל רוכזו על ידי מייקל וודלי לשלוש שעות של סרט, שכל פריים בו מפוצץ ב..., ואני מסתכן בלהישמע כמו היפי שיט: אנרגיות חיוביות.

גרסת הבמאי של "וודסטוק" תשודר ביום שבת (15/08) בשעה 22:00 בערוץ yes דוקו

המוזיקה, הסרטים, הצילומים: 40 שנה לוודסטוק