מחפשים את הדרך החוצה

"לצאת לדרך", סרטם החדש של הבמאי סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "חלון פנורמי"), ושל זוג הסופרים/תסריטאים דייב אגרס וונדלה וידה, הוא לכאורה נושא דגלה של הליברליות הזוגית והמשפחתית בעידן המודרני. צמד גיבוריו, ורונה (מיה רודולף) וברט (ג'ון קראסינסקי), הם אישה שחורה וגבר לבן, שחיים יחדיו ללא נישואין כעניין עקרוני, ועומדים ללדת את בתם הראשונה בגיל המכובד של 33 ו-34. ממש נער ונערת הפוסטר לאמריקה של ברק אובמה.

עם זאת, למרות הפתיחות, כביכול, לזוגיות ממין אחר, סרטם של מנדז ושל צמד הסופרים הוא דווקא ההיפך הגמור מכך. מדובר ביצירה שהאידיאולוגיה המניעה אותה היא פסאודו-ליברליזם שמרני; צורת מחשבה המסמנת מסגרת ברורה סביב סגנון החיים ה"נכון", אותו היא מגדירה "פתוח וחופשי", אך בה בעת מבטלת בצדקנות ובהתנשאות כל אפשרות אחרת. זאת בלא שמץ של הבנה כי ליברליזם אמיתי תמיד פתוח לכל האפשרויות, ולא פוסל אף סגנון חיים ואף אדם מראש, כל עוד אותו סגנון או אותו אדם לא פוגעים ולא מבקשים לכפות עצמם על סובבים אותם.

הסרט נפתח כשוורונה נמצאת בחודש השישי להריונה, וכשהיא וברט מגלים שהוריו של ברט, הגרים בשכנות אליהם, עומדים בקרוב לצאת לחו"ל לשנתיים, בדיוק חודש לפני לידתה הצפויה של בתם. בעקבות זאת, השניים יוצאים למסע בתחנות שונות בארצות הברית, בהן הם שוקלים להשתקע. בכל תחנה הם פוגשים אופציה אחרת לזוגיות ולהורות, מפגשים המעמתים אותם עם החשש ואי-הוודאות שלהם לקראת לידת בתם הראשונה.

מורידים את המוטיבציה לחיי משפחה

המפגשים של וורונה וברט עם משפחות אמריקאיות מגוונות הם אחת משתיים: או גרוטסקה מעוררת גיחוך, או טרגדיה מעוררות דמעות. הבמאי מפגיש את נער ונערת הפוסטר שלנו עם מגוון סטריאוטיפים שטחיים להחריד של זוגיות והורות, ובוחר ללעוג לאפשרויות מזן אחד, ולרחם על כאלו מהזן האחר. המסגרת סומנה סביב הזוגיות ה"נכונה" וה"נורמלית", של זוג מרקע חברתי, תרבותי וכלכלי מסוים, שניתן רק לנחש שהוא דומה לזה של יוצרי הסרט, וכל הזוגות שנמצאים מחוץ למסגרת זו פסולים.

מסע הקריקטורות של פסולי החיתון מתחיל כבר עם הוריו של ברט, שבחירתם לצאת לשנתיים בחו"ל ולא להישאר עם בנם בזמן לידת נכדתם מוצגת באור שלילי ומגוחך. בהמשך, הזוג המעורב שלנו פוגש זוג לבן "רגיל" מהפרוורים האמריקאים, ומגלה שמדובר בזוג תימהוני וחסר רגישות, שנוהג בילדיו זלזול וגסות בוטה. היוצרים לא חוסכים את זלזולם גם מהקוטב השני של החברה האמריקאית, ומגחיכים באופן כמעט אלים זוג אינטלקטואלים ניו-אייג'י, שבוחר להניק את ילדיהם עד גיל מאוחר ולישון עמם במיטה משפחתית גדולה ורחבה.

משם מגיעים ורונה וברט לצמד חברים במונטריאול, ומגלים שמדובר במשפחה לכאורה מושלמת – יש להם שפע ילדים מאומצים, מאושרים ושמחים. עד מהרה הבוז המתנשא מתחלף ברחמים מתנשאים, מאחר והסרט מצייר את זוג המאמצים ככאלו שלעולם לא יצליחו להתגבר על נכותם הנוראה, שאינם יכולים להביא לעולם ילדים ביולוגיים משלהם. הרחמים המתנשאים ממשיכים הלאה, כשהזוג המושלם שלנו עובר אצל אחיו של ברט, שאשתו נטשה אותו ואת בתו, ומצייר אותו כאדם שלעולם לא יצליח להתמודד עם משא החד-הוריות, ואת ילדתו כילדה שעתידה נחרץ ברגע שבו נשארה לבדה עם אביה.

סם מנדס הוא במאי מוכשר, ורצף המפגשים המרכיבים את הסרט מלווה בכמה רגעים משעשעים, ואף כמה מרגשים. עם זאת, צמד הגיבורים שלו כל כך אנמיים, שגם אילולא הזלזול הפסאודו-ליברלי בו נוהגים יוצרי הסרט בכל מי שלא זהה להם בדיוק, קשה היה למצוא בסרט הנאה מרובה. ורונה וברט יצאו לדרך והם משייטים להם בעולם ללא מטרה, ללא תשוקות וללא פחדים של ממש, וכל-כולם מבט נרקיסיסטי ואדיש למחצה בסובב אותם, עם כמה הערות מתחכמות פה שם בתוך שפע של מלל מייגע. ההתמודדות שלהם עם לידתה המתקרבת של בתם והפיכתם להורים עשויה הייתה לרגש, אבל פסילת כל הזר להם, שיוצרי הסרט כופים על גיבוריהם, מעוררת בעיקר דחייה.