הפילוסוף של גיל ההתבגרות

זה כיף לאבד את הבתולים, זה סבבה להתחיל לעשן, אבל בינינו, רובן המכריע של שנות הנעורים הן שנים של תסכול ושעמום, ואין קולנוען שהבין את זה טוב יותר מג'ון יוז, שמת אתמול מהתקף לב בגיל 59. בשנות השמונים האפלות, בהן להיות דכאוני, לנסות להתאבד, להסניף דבק ולפתח הפרעות אכילה היו פעולות סטנדרטיות עבור כל טינייג'ר שמכבד את עצמו, ג'ון יוז היה הקולנוען היחידי במיינסטרים שדיבר בשפה אותה בני נוער היו יכולים להבין.

בשורה של קומדיות נעורים פולחניות כמו "בת שש עשרה הייתי", "מועדון ארוחת הבוקר" ו "שמתי ברז למורה", הציג יוז עולם בו בני נוער שונים, מרדנים, מוזרים, רגישים וחסרי ביטחון הם הגיבורים, והורים, מורים ושאר ישויות בעלות סמכות הן דמויות נלעגות וגרוטסקיות. אבל גם בסרטיו הבועטים ביותר לא שכח יוז לבדר את הקהל, וההומור, התחכום, השנינות ושמחת החיים של סרטיו משכו את הצעירים שגדלו עליהם לחזור ולראות אותם שוב ושוב גם אחרי שהתבגרו. יוז הוא האיש שהבין כי התיכון הוא חוויה מכוננת עבור כולנו, ושגם זקנים בני שישים יכולים להזדהות עם האתגרים אתם מתמודדים בני הטיפשעשרה.

ג'ינג'ית זה תפקיד אופי

ג'ון יוז, שנולד בשנת 1950 במישיגן, התחיל את הקריירה שלו כקופירייטר בשיקגו, התקדם לכתיבת בדיחות עבור תוכניות בידור ואמני סטנדאפ בסוף שנות השבעים, ומצא את עצמו בתחילת שנות השמונים כותב עבור מגזין ההומור האגדי "נשיונל לאמפון". בניסיון לשחזר את הצלחת הסרט "בית החיות", שהתבסס על סיפורים שפורסמו במגזין, הטילו העורכים על ג'ון יוז את כתיבת תסריטו הראשון, "Class Reunion", בשנת 1982, אבל היה זה דווקא התסריט אותו כתב ב-1983 לסרט ההמשך "Vacation" שהצליח מסחרית, שסלל עבור יוז את הדרך לפרויקטים מעניינים ואישיים יותר. כבר בשלב זה היה ברור כי הכתיבה של יוז חדשנית, וכי הדיאלוגים אותם הוא כותב עבור דמויות הצעירים בסרטיו נשמעים אותנטיים במיוחד.

ב 1984 ביים יוז את סרטו הראשון, "בת שש עשרה הייתי" (Sixteen Candles במקור), בו הוא התחיל לפתח את סגנונו וגילה את תחומי העניין הייחודיים שלו. הסרט היה גם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם מולי רינגוולד, שחקנית ג'ינג'ית בעלת מראה חינני אך נטול זוהר, שהתאים כמו כפפה ליד לתפקידי הנערות הלא מקובלות אותם כתב יוז, ושיחקה ברבים מסרטיו, והיה גם הסרט הראשון שלו שהתרחש בעיר הפקטיבית "שרמר, אילינויס". בסרט משחקת רינגוולד טינאייג'רית חסרת ביטחון ומשונה, שמתמודדת עם הלחצים הלא פשוטים שכרוכים ביום הולדתה ה-16 שלה, היום שאמור להיות המאושר בחייה. כבר בסרט זה ניכרה הנטייה של יוז לשלב בסרטיו שירי פופ מהתקופה, שחלקם הפכו ללהיטים לאחר הופעתם בסרט. הסימפל מיינדז, קאג'אגוגו, ניק קרשו, ניו אורדר, ואין ספור אושיות אייטיז נוספות קיבלו מקום של כבוד בפסי הקול של סרטיו.

ברקפסט קלאב זה לא רק מועדון

יוז, "הפילוסוף של גיל ההתבגרות" כפי שכינה אותו המבקר רוג'ר אברט, המשיך את מסע הצלב שלו למען צעירי העולם המדוכאים בתנ"ך למתוסבך - "מועדון ארוחת הבוקר", שוב עם רינגוולד, ועם אמיליו אסטבז כשחקן חיזוק, אותו ביים בשנת 1985. מה קורה כשכולאים את מלכת הכיתה בתוך בית ספר ריק עם חנון, ספורטאי, עבריין וקלפטומנית? מסתבר שהם מדלגים בקלילות מעל ההבדלים ביניהם, נפתחים אחד לשני ועושים כל פעילות תומכת אפשרית מלבד מעגל מסאז'ים, אבל לא לפני שהם מוציאים אגרסיות אחד על השני במשך חצי סרט. המשל התיכוניסטי הקיומי זכה למקום של כבוד בתרבות הפופולארית, ולפחות חצי ממעריציו של ג'ון יוז מתייחסים אליו כאל גדול סרטיו (החצי השני מעדיף את "שמתי ברז למורה").

סרט מופרע יותר ומצליח פחות של ג'ון יוז מ-1985 היה "חלומות צעירים" (Weird Science במקור), שמשלב קומדיית תיכון עם מד"ב. שני המגה חנונים שמככבים בסרט מחליטים להתמודד עם מעמדם החברתי הירוד על ידי יצירת תוכנת מחשב שתלמד אותם כיצד נשים אמיתיות מגיבות ב "סיטואציות מיניות". הניסוי עובד טוב מהצפוי והאישה המושלמת אותה הם יצרו קורמת עור וגידים ומופיעה במלוא הדרה מתוך ענן ורוד בחדר השינה שלהם, מגולמת על ידי קלי לה ברוק ("האישה באדום"). צמד האובר גיקס הגדיר את האישה הביונית ככוסית עם מנת המשכל של איינשטיין והפאסון של דייויד לי רות', והתוצאה היא בהתאם. הסרט אינו צולל לעומקים של סרטיו הרציניים יותר של יוז אבל מכיל גם הוא את הגלעין הבסיסי שעובר כחוט השני ביצירתו - ההתמודדות עם חוסר הביטחון והחששות המאפיינים את חיי התיכון.

האב הרוחני של באפי ופארקר לואיס

ג'ון יוז אייש את כיסא התסריטאי בלבד בסרט "יפה בורוד" משנת 1986, עוד שיתוף פעולה שלו עם מולי רינגוולד, לפני שביים את "שמתי ברז למורה" האלמותי, בו גילם מתיו ברודריק הצעיר את הגיבור המיתולוגי פאריס ביולר, אולי הטינייג'ר הכי מגניב בתולדות הקולנוע. בסרט מבריז פאריס למשך יום שלם מהלימודים עם בת זוגו וחברו הטוב, ומבלה יום בשיקגו. פאריס, שילוב אפקטיבי של מרדן ומצליחן, משתמש בכריזמה וביצירתיות על מנת להנדס את ההברזה המושלמת, אותה הוא מנהל כמו מבצע צבאי של ממש, כשהמאמצים הלא פרופורציונליים אותם הוא משקיע נועדו למלא מטרה פשוטה ביותר – לעשות חיים.

יוז ביים בסך הכל שמונה סרטים במהלך הקריירה שלו, את כולם בשנות השמונים, אבל המשיך לעבוד כתסריטאי במהלך שנות התשעים והאלפיים. ההצלחה הגדולה ביותר שלו היה כתסריטאי "שכחו אותי בבית", בשנות התשעים, כשבשנים המאוחרות יותר הוא עבד בעיקר עם וולט דיסני, בין השאר על סדרת סרטי "בטהובן". אבל ההשפעה של הסרטים אותם הוא עשה בשנות השמונים הפכה אותו לדמות נערצת, ובמאים עכשוויים רבים גאים לצרף את שמו לרשימת ההשפעות שלהם. קשה לדמיין סדרות טלוויזיה כמו "באפי" או "פארקר לואיס", או סרטים כמו "סופר באד", "קלולס", או "בחירות או לא להיות", ללא הבסיס אותו יצר ג'ון יוז בגוף העבודות הממוקד והייחודי שלו. כל בן אדם מבוגר שאוהב סרטי נעורים אוהב אותם בזכות ג'ון יוז, האיש שלימד אותנו שטינאייג'רים הם לא ילדים. ג'ון יוז מת בזמן הליכת הבוקר שלו במנהטן. הוא השאיר אחריו שני בנים, ארבעה נכדים ואת אשתו, ננסי לודוויג, לה הוא היה נשוי במשך 39 שנים.